מילים שמנסות לגעת...בנשמה

יום שברירי שכזה. היא שברירית, קצת פחות נפוחה. העייניים שלה יוצאת מחורייהן כאילו מבקשות דיי!  מספיק! והמחלה הארורה מכרסמת בתוכה.לא נותנת לה מנוח, לא לגוף ובטח לא לנפש. אוחזת בה כהייתה בובת חרסינה יקרה, שחלילה לא תשבר, לא תתפרק. מנסה להראות לה שאני גיבורה, צוחקת איתה, מספרת לה דברים שהיא צמאה לדעת ולו לרגע שתשכח את מצבה. ואני צועקת בליבי, למה?????  תן לה מנוחה! צועקת וצועקת בליבי בל תשמע. וכשחוזרת הביתה, הדמעות זולגות באין מפריע. נותנת לעצמי לרגע להיות חלשה כדיי שאוכל להיות בשבילה חזקה. אמא יקרה לי ושלי.