מילים שמנסות לגעת...בנשמה

אתמול פעם ראשונה הייתי בחתונה מאז  הקורונה. חתונה בהחלט שמחה, חתונה עם אוירה נהדרת, אלכוהול, והמון חיוכים. מה שאותי ריגש במיוחד שלא לומר ריגש ברמות על אלה החברים של החתן והכלה שבאו באמת ובתמים לשמח אותם. ואני, אני הייתי חלק מאד אינטגרלי שם. כל אותם חברים, והחברות של החברים, והחברים של החברות עשו אותי ל"אמא" גאה עד מאד. זה לא מובן מאליו, לי זה מאד מובן שכל חבר של אחד מנסיכיי הפרטים הוא חבר, "ילד"  שלי. דואגת להם בדאגתם, שמחה איתם בשמחתם והם, הם בהחלט מבינים ויודעים שאני בשבילם. ואתמול כל "ילדיי" הגיעו, זה אחר זה נתנו לי את אהבתם, חיבוק, נשיקה והמון הערכה. ריגש אותי, מילא אותי, נתן לי להבין שעשיתי משהו טוב בחיי ובחייהם. אמא אווזה גאה שאני. שלושים ומשהו חברים זה בהחלט השג.