לפני 17 שנים. יום רביעי, 20 במאי 2009 בשעה 7:39
לפעמים אני חושבת שאני יכולה
להכיל את כל העולם
ברצון הענק שלי להעניק לכולם את הטוב
ובאיזה שהוא מקום
אני נשכחת מאחור
מן תחושה שאופפת אותי
כאילו שכחו אותי בבית
וכולם מבלים להם באיזה לונה-פארק ענק
משתובבים ונהנים
ואני בתוך בועה עטופה, מוגנת
שבעצם מאד חונקת
זה כמו להגיד :
"היי, גמני אני קיימת, גם אני חייה וגמני רוצה להסתחרר
על הקרוסלה"
מלנכולי.......