מחשבות מפוזרות
כאלו שבאות וחולפות
ואינן נותנות מנוח
אז עכשיו כשאני בת חצי מאה (בבקשה לא להספיד אותי עדיין)
יש בי את הצורך הזה להביא את עצמי למקום ההוא
שיתלבש עליי כמו כפפה ליד
נכון שיש את השקט הזה בקבוע והמוכר
נכון שכשנמצאים שם יש מן הרגשה של ביטחון ויציבות
ובכל זאת הקבוע גורם למן קיבעון , יצירתי, מחשבתי
האופק נראה דומה כל פעם מחדש
אין את הפיסגה הזו לשאוף אלייה
עוד יום עובר , עוד יום שלא יחזור יותר
דורכת במקום המציאות.
זו בהחלט החלטה לא פשוטה אחריי המון שנים של עבודה
באותה חברה
להחליט לקום וללכת
להתחיל הכל המתחלה
פחד מהול בשמחה
אלה המחשבת שכל כך מתפזרות
האם?, לאן?, מתי? או בככל?
ואני אומרת לעצמי:" אם לא תנסי איך תדעי?"
ומחשבה רודפת מחשבה
והחברים שמסביב מאחלים לי דרך צלחה
כי יודעים עד כמה אני כמהה לאותו חיבוק ולאותה הצלחה
ואני, אני מחכה להזדמנות
לרגע הזה שיגיע
ואצליח להביא את עצמי
בפניי אותן החלטות
שמחלחלות.
