מילים שמנסות לגעת...בנשמה

נוסעים לאיזה מופע במרכז, מופע אינטימי תזמורת קטנה קונצרט, הוא ואני, אני והוא. מתאים לנו האולם הקטן, אמנם מלא ובכל זאת יש משהו נעים, מזכך ומרגיע. התזמורת מנגנת, ומנגנת. אוהבת את המוסיקה הזו שגורמת לי מן נימנום כזה, עוטפת אותי, מחבקת אותי. חוזרים בחזרה. בדרך רשת גימל, ריטה כל הדרך ריטה ורמי ורמי וריטה. ואני בלי משים או עם משים מתחילה לשיר יחד איתה. והמילים והמנגינה שוב עוטפים אותי, ואני שרה, לא ברחובות, בתוך החלל הזה של המכונית. זה שיושב לצידי, איש אהוב מאד חבר, גהר עם כל כך הרבה מעלות ואחת מביינהן היותו מוסיקאי, מביט בי, עליי ושותק. אני שרה והוא שותק. באיזה שלב הוא עוצר אותי מלשיר, פשוש כך, מסתכל עליי כרואה אותי אחרת, פעם ראשונה ושואל:  את שרה באיזה הרכב, מקהלה, סולו?  מסתכלת עליו, הוא שיודע אותי כל כך טוב שואל?  עניתי: אתה הריי יודע שלא.  לא מוותר לי האיש המיוחד הזה, אומר:  את שרה כל כך יפה, נוגע, מדוייק, בלי לזייף, את חייבת לשיר, חייבת שישמעו אותך, אמר אמר. ואני, אני זוכרת עוד בילדותי בימיי הקיבוץ העליזים שכל פעם שהיינו צריכים לעלות על הבמה ולשיר לפניי כל עדת החברים הייתי פשוט צוחקת, מובכת, נרגשת או כל מילה ודרבר שלא יהיו. אז לשיר עכשיו ממרום גילי, ואולי דווקא עכשיו ממרום גילי. אולי ואולי לא, ואולי אשיר את עצמי לדעת לכבודו, לכבודם, אומץ, כןכן אומץ, זו ההרגשה. אז הנה לכם זמרת בפוטנציה, עם פוטנציאל שלא ממומש, ואולי שנה הבאה אהייה הנציגה שלכם שלנו לארווויזיון או שלא. אפרופו שיתפתי את הנסיכים על המחמאה שקיבלתי ושאלתי אותם איזה שיר לבחור, ואני, הרפרטואר שלי, שירים של פעם, נוגעים, מיוחדים. והם אמרו לי:  אמא את מה זה עתיקה!  נו נו עתיקות בימיינו שוות הרבה כסף.    אז לך אסף המכונה אמדורסקי תן איזה כחול נחמד. ערב כחול עמוק לכולם.