מילים שמנסות לגעת...בנשמה

כשאני מנהלת את הצוות שלי ולא משנה כשיש בכירים ממני, הכל נעשה בשקט. לא צועקת, לא מתלהמת, לא מנסה להיות מה שאני לא. וכן, כולן/ם מקשיבים, עושים את עבודתם נאמנה ולא, לא בגלל התפקיד אלא בגלל היכולת להעביר את המסר במדוייק, עם המון הבנה שהם זקוקים לי לא פחות משאני זקוקה להם. האחריות עליי, האחריות עלייהם, מדברת בגובה העייניים ובכל זאת נותנת להם את התחושה שאני פה, איתם, בשבילם כחלק מהצוות, כחלק מכל המנגנון של האירגון. חונכתי לעבוד, חונכתי לעשיה. נותנת לעצמי את הזכות הזאת להגיד  ולהחמיא שאני מעולה ביכולת שלי להקשיב אפילו ללא מילים, ביכולת הזאת לשים את עצמי רגע במקומם להבין את הלך הרוח והסובב אותי, אותם. בשקט, בלי להתלהם, להקשיב ולהקשיב למרות שלפעמים ישנם ימים שהאנדרלמוסיה בשיאה, שכל מה שבא לי זה פשוט לשים אטמיי אזניים ולהתנתק. מישהו אמר לי שעבודה היא זכות ערכית בחיים. זכיתי.