הרבה שנים חייתי בסוג של בועה, בועה חמימה, כואבת ולפעמים גם בלתי אפשרית. ולא, לא הייתי מנותקת חברתית, תעסוקתית, אישית. הכל היה שם ובכל זאת בועה שגדלה לה עם הזמן למיימדיי ענק. לא יודעת לומר האם זה הגיל, התובנות, שינוי מקום וזמן הם אלה שהוציאו אותי ממנה. ויש ימים עם חיוך ענק על הפנים, מן השלמה כזו של הדרך והמסע שעברתי ויש ימים שלפתע עצבות נופלת עליי, מתערער לו משהו, לשניה וחצי יש לומר. קמה משנסת את כוחותיי להמשך. החיבור הזה של רגש, מח, אינטלקט, כמיהה, יש בו משהו שלפעמים מאד מעצים ולפעמים מבלבל. שנים שלא נתתי לאף אחג לחדור א. החומות הבצורות שיצרתי סביבי, לא נוגע, לא פוגע. לא נוגעת, לא נפגעת לא פוגעת. ומי שהייטיב להכיר אותי יודעת שאני רחוקה מהפוגעת.והיום כמו אתמול וכנראה מחר ומחרכך מבינה שלמרות שהוסרו החומות, למרות שכל אותם מטפסים ירוקים עלייהם כבר נגזמו, השמש שלחה קרנייה פנימה יש עוד דרך לעבור. לא חוששת, לא פוחדת, חזקה מהרוח, חזקה מסופה והעיקר שלמה. אתה מוזמן להתקרב, לבחון, לגשש. תראה לי את עצמך לא כפי שאני מצפה ממך אלא כפי שאתה מצפה מעצמך להיות. תן לי לראות את הנסתר שבך יותר מהגלוי לעין. הגילוי שלך, שלי,יביא עימו את האושר הנפשי המיוחל.
לפני 5 שנים. 9 בפברואר 2019 בשעה 9:47
