יצאנו בצעדים מהירים מהטרקלין. האדון צעד לפני תמיד ואני אחריו בראש מורכן מתפלל שלא יראו אותי עם הקולר על הצוואר. שלא יזהו אותי...
אני מרים את הראש ואני קולט שאנחנו הולכים בכיוון ההפוך משער העלייה למטוס. "שיט מה עושים ?" אני חושב לעצמי, ועוד לפני שאני מספיק למצמץ אני רואה את שערי הדיוטי פרי. "פאק" כאן בטוח יזהו אותי. אני הולך בכניעות אחרי האדון והוא מתלבט ומסתחבק עם המוכרים, מתעלם מהפיל שבחדר - הבחור עם הקולר על הצוואר שהולך צעד מאחריו...כל פעם שמחליט לקנות משהו, פשוט מעביר אלי ואני סוחב עבורו.
אחרי זמן שנראה כנצח מגיעים לקופה, האדון מורה לי להניח את הדברים, ואני מרגיש שעיני כל הנוכחים נעוצות רק בי.
מרגיש איך כל כולי מאדים מבושה, ומחפש איפה לקבור עצמי, אך לשווא.
צועדים בצעדים חפוזים אל שער המטוס, אני הולך כל הזמן מאחורי האדון, גורר את שתי המזוודות, שלי ושלו.
מגיעים לנקודת הבידוק האחרונה. "יש נוזלים במזוודה אדוני?" שואלת דיילת חיננית, ואני לתומי עונה "לא","אני צריכה שתפתח את המזוודה" היא משיבה בנועם, ואני ברגע של פיזור הדעת שוכח מאיפה ועם מה הגעתי לשדה התעופה, מרים את המזוודה ובחיוך פותח את המזוודה.
"בום"
אם לפני כן הייתי אדום, עכשיו אני כבר כחול-ירוק ועוד שלל צבעי הקשת.
איך יכולתי לשכוח מה מונח בראש המזוודה לעזאזל ??
לעיניי הדיילת ושאר העולים למטוס נגלתה המזוודה ובראשה דילדו גדול ורוטט עם ורידים משתרגים לאורכו.
אפשר לסגור את המזוודה? רציתי לשאול ? אך כל מה שיצא צפי היו הברות לא ברורות בסגנון: "אהה אהה אהה...".
במשך כדקה נעצה בי הדיילת מבטים סקרנים-מרחמים-משפילים, והעבירה את מבטה בין הדילדו לקולר שעל צווארי, וחוזר חלילה, אך עד שלבסוף הנוסעת שמאחורי הצילה את המצב ורטנה בקול "אפשר כבר להעביר את הסוטה הזה?!"
כבמטה קסם, מבטה של הדיילת החיננית חזר להיות ממוקד והיא אחלה לי טיסה נעימה יחד עם קריצה שכנראה עוד אצטרך לגלות מה פשרה...
נכנסנו למטוס, האדון שהלך כל העת לפני התמקם לו בטבעיות במקומו במחלקת העסקים ואילו אני נשלחתי אל אחד ממקומות הישיבה המשעממים בלב מחלקת התיירים.
לפני שנפרדו דרכנו קרא לי האדון והזהיר אותי: "אני מזכיר לך שיש לך פלאג בתחת וקולר על הצוואר. אוי ואבוי אם משהו מאלה ירד ממך." ולסיום קינח במשפט שהכניס אותי לכוננות - "תתכונן, אני אבוא לבקר. תהיה לך טיסה מעניינת..."
***
ממריאים! כוס יין אדום מרלו 2016 של יקב בינוני כלשהו עושה את העבודה ואני מוצא את עצמי נרדם חרף כל המכשולים...
לאחר זמן מה אני מתעורר ואני רואה האדון עומד לידי. "יש לך דקה להגיע לשירותים מקדימה".
מתאפס על עצמי מהר, ורץ לשירותים שבקדמת המטוס. דופק בעדינות והאדון פתוח את הדלת ומורה לי להיכנס.
"הגיע זמן ארוחת בוקר" הוא אומר ותוך כדי דוחף אותי על ברכי ופותח את רוכסן מכנסיו. "תתחיל לאכול" הוא מצווה והזין הענק ממלא את חלל פי. לאט לאט אני מרגיש איך האיבר הקשה גדל בפי ומתקשה. לפתע הוא שולף את הזין החוצה, "יש לך שתי אפשרויות" אומר, "הראשונה אני גומר לך על הפנים וככה אתה חוזר לשבת. השניה, אני גומר לתוך כוס שהבאתי איתי וכשיחלקו את ארוחת הבוקר אתה תצטרך לזלף את זה כרוטב על האוכל. מה אתה בוחר?"
מאיפה זה בא עלי עכשיו ? מה אני עושה אני תוהה לעצמי, אבל את המחשבות קוטעות מילותיו של האדון: "טוב כיוון שלא הגעת להחלטה, אני החלטתי ללכת על אופציה א'". עוד הוא מסיים את המשפט ואני מרגיש נתזים של זרע לבן וסמיך ניתזים לעבר פני ומכסים את כולי.
"שיהיה לך בהצלחה. תתחיל להתרגל זה בערך מה שתאכל כל השבוע...".
אני חוזר למקומי ואני מבחין איך כל היושבים סביבי מריחים את ריח הזרע, וגרוע מכך, רואים את פניי מלאות בשפיך לבן ומצקצקים בלשונם.
***
נקמת הדיילת
ככה עברו להן עוד כמה שעות, ואני מתעורר שוב בראותי את האדון לידי, "תגיע עכשיו לראש המטוס ליד גרם המדרגות שעולה למחלקה הראשונה". שוב אני מפלס דרכי במהירות בין הספסלים הצפופים אל קדמת המטוס, אני מגיע לשם, ואת מי אני רואה? הדיילת החיננית, זו משער הכניסה למטוס עומדת מחויכת מפה לאוזן ליד האדון.
"שמעתי עליך הרבה" היא אומרת, ומסמנת לי להתקרב.
"איזה כלב מטונף ומסריח" היא קוראת בזמן שאני יורד למרגלותיה.
בהנף יד מתחברת רצועה אל הקולר שעל צווארי, וזאת נמשכת בכח.
"יעלי לא מאמינה שיש לך פלאג בתחת" אומר האדון ואגב כך מגלה לי את שם הדיילת המסתורית.
"תוריד את כל הבגדים"
"כאן?" אני שואל? ספק שואל ספק מתפלל שלפחות המעמד המביך יהיה בשירותים.
אך משאלות לחוד ומציאות לחוד ובהינף יד אני מרגיש את הסטירה נוחתת על לחיי "עוד מילה אחת אתה גם לא תתלבש בחזרה".
נשום עמוקות ומתפשט מהר ככל האפשר, שומר על יציבות הפלאג, שלא יברח.
יעל מעבירה אצבע בוחנת על כל גופי, מהמצח ועד כפות הרגליים. מוסיפה עוד אצבעות לטיול הקטן, ממשת, נוגעת, צובטת, בוחנת.
"אני לא מאמינה" אני שומע אותה אומרת ושורקת בהתפעלות. "באמת יש לו פלאג בתחת, הוא אשכרה זונה".
כך נמשך לו הסיור האנטומי על גופי. לפעמים נדרשתי לרדת ליעל הדיילת, לפעמים לאדון וחוזר חלילה עד שהופיע הפעמון הגואל בדמות הפעמון הקורא לכל הנוסעים לשבת במקומות ולחגור חגורת בטיחות לקראת נחיתה. "עוף למקום שלך אפס" עוד הספקתי לשמוע את האדון מורה לי בזמן שאני מפלס דרכי בחזרה למקומי...
בפרק הבא - נוחתים בניו יורק...
המשך יבוא...
