ברגע שעברתי את סף הכניסה, הדלתות נסגרו מאחורי גבי. משב רוח קר של המזגן בטרמינל היכה בפני.
"פאק. מה אני עושה עכשיו?" חשבתי לעצמי. עוד אני מהרהר והטלפון שלי רוטט.
"תגיע עכשיו לשער D6". אני מאיץ את צעדיי אל עבר השער הנכסף, הלב דופק בפראות "את מי אפגוש שם? איך אזהה אותו?" אני חושב לעצמי. עד שאני פותר את השאלות האלה בראש, אני מוצא את עצמי בשער D6 מביט אל עבר האנשים הישובים בצורה נינוחה ומחכים לטיסה.
מבט מהיר וסימנתי לעצמי 3 אנשים שיכולים להיות הסיוט שלי ב 12 שעות הבאות.. עוד רטט "שב בשורה השלישית כסא שביעי מימין"
רפרוף מהיר ואני מבין שאני הולך לשבת על כסא בדיוק באמצע השורה הראשונה.
"תניח את המזוודה לפניך ותפתח אותה"
בזריזות מניח את המזוודה לפני ובלי לחשוב הרבה פותח אותה לרווחה, אלא שאז אני נזכר במה שיש בראש המזוודה וחושכות עיניי. הדילדו!
אני קולט את הגברת משמאל מציצה ולעברי ומסננת כמה משפטים בשקט. אני מת לסגור את המזוודה אך אני יודע שכל פעולה לא נכונה תגרור עונש.
לאחר כמה דק הרטט המיוחל הגיע: "סגור את המזוודה ובא לטרקלין עסקים". "פאק אז הוא בכלל לא פה!" אני חושב לעצמי בראש. סוגר את המזוודה ורץ לכיוון הטרקלין מבחין תוך כדי במבטים הנזעמים של הממתינים למטוס...
נכנס לטרקלין והבחורה בכניסה מיד כשרואה אותי, מביאה לי מעטפה ומוסרת לי "האדון מחכה לך בקומה השניה בחדר הפרטי. בהצלחה."
עולה מהר ומחפש את החדר. הדלת סגורה, דופק בנקישות חרישיות על דלת הזכוכית. "כנס!" קורא הקול (המוכר יש לציין) מבפנים.
נכנס ומזהה מולי לא פחות ולא יותר את אחד מכתבי החדשות המפורסמים ביותר בארצנו הקטנטנה..
"תתפשט ורד על 4" מורה לי האדון. "כאן?" אני שואל בחשש. בום! סטירה. כוכבים. צלצולים. "עוד שאלה לא במקום ואתה תצטער על הרגע שהגעת לכאן" מוריד בזריזות את הבגדים ויורד ל 4.
האדון מתכופף, ממשש, בודק את הסחורה, בוחן את הכלוב על הזין ואת הפלאג שתקוע בתחת... "יפה" הוא מפטיר. "יש עם מה לעבוד", מחייך ואני שומע את רוכסן מכנסיו נפתח. "קח כלב" בא נבחן מה אתה יודע. הזין של האדון יוצא בשלמותו, גדול, רחב, מרשים.
מכניס אותו לפי ומתחיל ללקק ולמצוץ אותו בתאווה. הזין שלי גם הוא מראה את אותותיו בכלוב, ואני מרגיש את כאב המתכת, שמונעת ממנו להיעמד. האדון בינתיים תופס בראשי ובתנועותקצובות דוחף את ראשי פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. כמו בוכנה משומנת. כך במשך כמה דק אני מוצץ ומרייר על עצמי והרצפה, והוא קורא עיתון בנחת...
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. "יבוא" אני שומע את אדוני עונה. באינסטינקט אני דוחף את ראשי החוצה מנסה להתחבא מאחורי קיר שקוף ודמיוני, אך האדון, הוא בשלו, דוחף את ראשי עמוק על הזין שלו. קול הפעפוע עולה מגרוני אך הוא לא מתרגש. "תרגע. תנשום מהאף" הוא יורה לעברי בנונשלנטיות.
חזרה אל הדלת, עומדת דיילת יפהייפיה שנראה שזו לא הפעם הראשונה שמחזה כזה נגלה לעיניה, "אדוני בעוד מספר דקות ייפתח השער ואתה מוזמן להגיע אל המטוס". "אהה, והבאתי לך מה שביקשת" מבעד לעיניים הדומעות אני מזהה קולר כלבים שחור ורחב בידה של הדיילת. "שיט!" אני חושב לעצמי "זה הולך ומתדרדר...". לאחר מספר רגעים, האדון שיחרר אט אט את הלחץ מראשי ואני נעמדתי על ברכיי למרגלותיו, כולי רטוב מריר של עצמי יושב בתוך שלולית הרוק שנקוותה על הרצפה.. "תלקק" הורה לי והצביע על הרצפה. הבנתי שאין לי באמת סיכוי ממשי להילחם בו והשלמתי עם מר גורלי. טעם הרוק היה מר ודוחה, אך כאמור ברירה לא היתה לי. לאחר דקות ארוכות הרצפה הבריקה ואז האדון התקרב אלי והניח סביב צווארי את הקולר, משיכה קלה, חוסר נוחות, צליל נקישה ואני קולט שאדוני אוחז במנעול קטן שנעל את הקולר על צווארי. "איך מסתובבים עם הדבר הזה לכל הרוחות?!" אדוני זירז אותי להתלבש בחזרה, כמובן ללא אפשרות להתנגב...
וכך כשכולי לח, רטוב ומסריח מהרוק של עצמי, כלוב על הזין, פלאג בתחת וקולר כלבים על הצוואר נעמדתי לקראת יציאה מהחדר.
"תמיד אתה צעד אחרי. ראש מורכן. לא מדבר עם איש. ברור?" הורה האדון. הנהנתי בראשי וזכיתי לעוד סטירה מצלצת. "כן אדוני ולא אדוני. זה מה שאתה אומר. ברור?" "כן אדוני" עניתי בחוסר חשק.
יצאנו מן החדר וצעדנו כך לעבר שערי המטוס. בדרך הדיילות שכנראה הכירו את האדון לא מתמול שלשום ברכו אותו לשלום וחייכו חיוך ממזרי...
המשך יבוא...
