כבר שנים שאני עוקבת אחרי חלק מהבלוגים.
יש כאלה כותבים שאני פשוט מתקנאה ביכולת הכתיבה שלהם. מעבר לשפה המשובחת, היכולת להבחין בדקויות ולתאר אותן לא אחת בצירוף מילים חדש, לא נדוש, מעורר את התפעלותי כמעט עד כדי השפעה פיזית.
כן, מבחינתי, יכולת ורבאלית כמוה כמגנט, כסקס אפיל.
ישנם אחרים, שלמרות שהם מקמצים לא אחת במילים, למדתי להכיר אותם, רק מתוך האותיות שבחרו, מתוך הכנות הנובעת ואחידות ניגון חוט שדרתם ולהעריך את האדם שהינם, אפילו לחבבו.
אבל תמיד תהיתי, איך אפשר לכתוב כאשר מבקשים בעצם להסתיר; איך ניתן לכתוב כשרב יהיה הנסתר על הנגלה,
ומנגד - מה גורם לאנשים לשפוך את דם לבבם לא אחת?
לא נראה לי שמצאתי עדיין את התשובה.
"אצטרך ללכת על ביצים" אמרתי.
"רק לא ביצים" ענה.
אשר על כן ולמען הסר ספק, אם למישהו היה כזה, זה לא מה שאתם חושבים, למי שחושב שזה הכיוון שלי.
***
נכון שיש נשים רבות שבילדותן ואף בנערותן כתבו יומן. אני, גם את היומן שניסיתי לכתוב למשך זמן קצרצר בגיל הנעורים, כתבתי בכזו סודיות, קרי, ברמזים, שבחלוף מעט שנים, לא הצלחתי להבין ולזכור במי המדובר.
אז לכתוב בבלוג? קבל עם ועולם?!!!
לפיכך אבשר למי שהצליח להגיע עד לכאן (נו, זה לא מה שעשיתם עד כה כדי לקלוט חופרת חדשה?!) שלא יהיו כאן סיפורים פיקנטיים.
בכלל לא בטוח שיהיו סיפורים.
לצערי, עדיין לא הומצאה המכונה הזו הממירה מחשבות למילים. כל אימת שאני חושבת מה הייתי יכולה לכתוב, במחשבות יוצאים משפטים מרשימים, מהדהדים , מעין "משפטי נצח", מאילו שניתן לצטט אחר כך בעבודה סמינריונית או כחתימה, רחמנא לצלן.
אבל, ברגע שאני רק מנסה להעביר את הדברים לכתב, בעצם עוד רגע קודם, כשאני נוטלת ידיים רגע לפני שאני מבקשת להתחיל במלאכת הקודש, כל הקסם מתפוגג, האנדרלמוסיה במחשבות יוצאת לדרכה והיוצא תחת עטי הופך לחול סתמי.
אז לא אכתוב.
פשוט. נכון?
שוו בנפשכם שעכשיו, אחרי כל הטרחה, פשוט הכל ימחק לי. משום מה המחשבה הזו מצחיקה אותי.
לפני 13 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 22:57
