הסתבר לי, שאם אני כותבת בטיוטה ולא משגרת זאת בו ביום לאויר,
היום שיופיע כיום הפרסום, יהיה יום כתיבת הטיוטה;
בהתאם לכך, גם הבלוג ימצא עצמו משוגר לעבר, לתהום הנשיה, אל אותו תאריך שכבר חלף.
וזה מה שקרה עם הפוסט שלי: טייק 2
כעת, מאחר וחסרים לי כמה מספרי טלפון שאין מה לעשות בהם ואני כנראה לא מצליחה לישון טוב מבלי שיהיו תגובות עוקצניות (שולץ, מצטערת, אתה היית משב הרוח הענייני היחיד), אני מעלה את הבלוג ואת הפוסט הקודם למעלה באמצעות הפוסט הנוכחי.
עם זאת, אני מנצלת את היריעה כדי להזהיר. אין שום דבר חדש, מרענן, מחייה נפשות או מגרה במה שכתבתי.
מעבר לזה, זה ארוך מאד.
לכן מומלץ להצטייד לדרך בכרית ובמימיה. אפשר גם לחלק למנות קטנות, לשכוח אותן במקפיא ולקראת הפסח לזרוק.
לזכותי יאמר, שבשונה מאיקאה של פעם, שם ברגע שנכנסת, נאלצת לחלוף על פני כ-ל הדברים, ב-כ-ל החנות בלי יוצא מן הכלל,
עד שזכית לאפשרות להגיע ליציאה, כאן אצלי ניתן לעשות זאת בקלות יתרה.
היציאה מתאפשרת בכל אות ושורה.
אה, ועוד משהו, לאור דברים שמישהו חשב וכתב לי, אני רוצה להבהיר: אני מערבבת זכרונות בתמהיל.
אני לא רק הווה, אני גם עתיד, אבל בעיקר - אני נובעת מהעבר.
לפני 13 שנים. 3 באוקטובר 2011 בשעה 18:40
