מתנצלת. ובכל זאת - גם שואלת.
לאורך כל השנים בהן אני קוראת בלוגים של אחרים, קראתי פעמים רבות גם את התגובות לדברים שנכתבו ואת תגובי התגובות.
(ולפני שיעירו לי. אני יודעת שאין מילה כזו "תגובי" עם צירה בבית, פשוט נראה לי צירוף חמוד ומוצלח שצריך לשקול הכללתו בחידושי השפה. 😄
שוב סטיתי מהענין לשמו כינסתי את איברי לכאן).
אוקי. חוזרת לענין.
הבחנתי שהכותבים מגיבים למגיבים ולא אחת אפילו מתפתחת שיחה תת תגובתית, תת קרקעית שמעצימה או אפילו מעניינת יותר מהפוסט המקורי.
מה שלא קלטתי (כאן צריך היה להיות סוג של פרצוף מסוג של: לא נעים איזו טמבלית אני), שזה סוג של must לכבד את המגיבים,
אם לא בתקרובת מעשי ידי, אז לפחות בהבעת שמחה על נוכחותם, על התייחסותם האוהדת, על תרומתם להתרוממותו (של הבלוג, אלא של מה?).
(טוב, ברור שהדברים שונים לגבי התוקפניים למיניהם ובעלי ה"נשמות הטובות" שמרעיפות על הכותב החל בהערות נוקדניות,
עבור בביקורת קוטלת וכלה באיחולים לקירוב ימות העולם הבא לכותב באופן מיוחד.
אה, ושכחנו את את היחצ"נים מטעם עצמם, שכנראה אף בלוג של אישה שמכבדת את עצמה לא יכול בלעדיהם).
אז למה מתנצלת?
מתנצלת על כך שאני מתקשה לראות בבלוג, הגם שהוא שלי, איזה סלון אירוח פרטי.
נכון, יש תגובות שמחממות לי את הלב (גם אם הן קצרות מאד. זו הפולניה שבי מדברת עכשיו, לא אני. נשבעת.).
יש אחרות שמכווצות לי את הגבות בתהיה: למה?
אבל אני מרגישה לא בנוח להגיב בפומבי את סך הרגשות והמחשבות שמעלות בי אותן תגובות.
מתנצלת, איפוא, במיוחד בפני הבודדים שהספיקו להגיב בחיבה, בהערכה, בענייניות; אלו שנתנו בעבורי עוד רגע קט מזמנם
ופינו מקום להתייחסות לאשר כתבתי, במחשבתם.
תודה. אני מעריכה את זה.
תודתי מסורה גם לאלו שינהגו כך בעתיד.
עד מתי?!
אולי עד שאהיה מסוגלת להיות מארחת.
ואולי אני בכלל טועה?!!!
אולי המגיבים בבלוג לא מצפים להתייחסות מצד הכותב?!
או שמא העדר תגובה לתגובה מצד בעל הבלוג לא זו בלבד שמדכא את הרצון להגיב בפעם אחרת,
הוא יכול גם להשפיע על העניין לשוב ולקרא באותו בלוג?
אני רק שואלת.
לא חייבים להגיב.:)))
לפני 13 שנים. 27 באוקטובר 2011 בשעה 15:36
