הצעות לשם תתקבלנה בברכה

הטקסט הבא הוא ארוך למדי (במימד של בלוג) והוא גם איננו עלי.

אז קחו לכם מימיה (אה, בעצם אפשר לפעור פה לגשם או ללקק קצת מהשלוליות שניקוו בחוץ וסביר שיש גם הצעות נוספות ברוח הכלוב),
משקפת (כדי לחפש משהו אחר ברקע, אם זה לא יעניין אתכם) ופנס מאותת, לסמן (כ)שאתם סוטים.

* * * * *
"מה יש לך לחוש ככה?! את בסך הכל נוסעת לצפות בסשן".
אני יודעת ובכל זאת, הידיעה שכולנו נהיה לבושים והיא ערומה, חשופה לעינינו לתוככי עצמה מקשה עלי להרגע.
אני יודעת שלכשאגיע, אצטרך לשבת למרגלות בן זוגי הונילי. זו היתה בקשתו היחידה של המאסטר המארח.
איני מהרהרת אחרי הבקשה ובהמשך היא נראית לי אף יותר מצודקת.

הגענו. המתח גואה בי כשאיננו מאתרים את המקום והמארח אינו עונה מייד.
לכשהוא יוצא לקדם את פנינו, אני מתבקשת להיות שקטה עד להסרת כיסוי העיניים שלה.
אני צועדת על קצות אצבעותי פנימה וגם לשירותים. הקור והלחץ חברו.
המקום נעים לעין. מזמין. עבר שיפוצים מאז הפעם האחרונה בה הייתי בו.
אנחנו מתיישבים על ספה קטנה. בעצם בן זוגי מתיישב ואני נוטלת כר לרצפה ומתיישבת עליו.

היא מובלת אל החדר. ניצבת מולנו.
אמנם האור אינו דולק במלוא עוצמתו, אך הכל ברור לעין.
אדונה מורה לה להתחיל להתפשט. אל מול האורח.
המוסיקה ברקע אינה מוכרת. לא, זו איננה המוסיקה של תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים.
לבסוף היא נותרת בתחתוניה (המושקעים, יש לציין).
ככל שהיא נחשפת, אני נבוכה. עבורה. עבורי.
במבוכתי, אני נושאת עיניים רגע לעבר פניה, לוטות העיניים, מנסה לנחש על מה היא חושבת ברגע זה;
ומייד משפילה אותן, נועצת אותן בנקודה לא מוגדרת בצד.
אתם מבינים? היא עירומה, עומדת גאה, למרות שיודעת שיש שם לפחות אדם אחד זר הצופה בה - ואני חשה שלא בנוח.
(אחר כך כך, בשיחה מאוחרת, היא תודה שהודות לקשר המיוחד הזה עם המאסטר שלה, היא למדה להיות גאה בגופה,
לא לחוש בושה במה ששלה).
המאסטר שואל אותה שאלות והיא עונה. הוא כבר יודע את התשובות עליהן כבר מזמן. זה לא שהוא מצפה לתשובה שונה הפעם.
אז מה? הוא מבקש להביך אותה? להכניס אותה להלך רוח מושפל? היא, זקופה במקומה עונה בקול מונוטוני.
חושפת פרטים, מעידה על עצמה דברים קשים.
ואני, לא קל לי עם זה, למרות שיודעת. יודעת איך זה משפיע עליה. גם בין רגליה?
בהמשך, מתחילה לחלחל בי המחשבה, שאולי היה גם עלי להיות ערומה שם. בשבילה. בשבילי.
אך לא אומרת דבר.
הוא מורה לה להסיר את כיסוי העיניים. רגע קט עד שעיניה מתרגלות לאור, מתבוננות בבן זוגי ואז קולטת אותי ישובה על הכר.
לרגע נדמה היה לי כי אינה מרוצה ואני מחייכת אליה חיוך קטן לעידוד. לומר לה, אני כאן בשבילך.

היא מובלת לצינוק כשפניה אל הקרוס. התא מואר באור נרות.
בן זוגי מתיישב על כסא (בקולנוע המושבים נוחים יותר) ואני עומדת לצידו.
המאסטר שלה מצליף בה. הצליל בעת המפגש עם עור גופה משום מה אינו נקלט באוזני. כן מהדהדת בי אמירה שלו,
שאני לא אהיה מסוגלת לשאת גם עשירית ממה שהיא מסוגלת. גם באור הלא חזק, אני מבחינה בסימנים שמסתמנים ומצטברים עלי עורה.
אבל במה אני באמת מתבוננת?
בעורפה, בידיה הפרושות אל עבר הקרוס. מתבוננת בעוית, אותה התכווצות קלה שלה עם כל הצלפה והצלפה.
תמהה כיצד היא קולטת, סופגת את הכאב לתוכה, מבלי להוציא קול.
לא זו בלבד שהיא נדרשת לספור כל הצלפה ולהודות עליה, עליה גם לשוב ולבקש את ההצלפה הבאה.
אלהים, היא עומדת בזה. תרתי משמע.
ואני, צופה בלבד, מתכווצת שם בפנים עם כל הצלפה, מנסה לספור בלב ומתבלבלת.
לכשאדונה מאפשר לה לבחור את עוצמת ההצלפה האחרונה, אני לא מופתעת כשהיא מבקשת אותה חזקה.

כעת פניה אלינו.
שוב אני נבוכה מול עירומה.
המאסטר מעטר את פטמותיה במצבטים המחוברים בשרשרת ביניהם. לכשאינה מצליחה להרים את שדיה לגובה הרצוי לו
באמצעות שיניה האוחזות בשרשרת, אני מרגישה עקצוץ קל בין רגלי.
הפתרון היפהפה, חיבור השרשרת לשרשרת המחוברת לתקרה מעל. מתבוננת אל פניה, מתעוותות, יודעת כמה זה כואב ו...
אחרי שתי פעמים בהן בכל פעם מצבט אחר נשמט (ומוכרת לי ולו במעט כמה תחושת הכאב עזה אותו רגע), הוא מוותר על הרעיון.
מתברר שקרם גוף אינו ידידו הטוב של המצבט.

בשלב מסויים, בעודה תומכת את שדיה מלמטה, מתחיל המאסטר שלה להצליף בהם בשוט.
אני נרעדת. כואבת. בשבילי. בשבילה.
רואה את פניה מתעוותות ואת ראשה מורד כלפי החזה, כמנסה להגן עליו. הוא מורה לה לשמור את ראשה זקוף,
כדי לא לפגוע בפניה בשוגג ומתרגז כששבה ומרכינה אותו.
אני רוצה לבוא שמה, מאחוריה, להטות את ראשה לאחור, ללטף אותו בעדינות, לחוש דרך הרטט שבה בעוצמת ההצלפה
ונשארת במקומי.

היא מציגה בפנינו דילדו אימתני. יש לו אפילו שם חיבה בפיה.
איתו ביצעה מעשה נבלה בגינו היא נענשת.
ראיתי אותו עוד קודם מונח על המיטה. מפחיד בגודלו, בצבעו.
"יש כאלה שאינם מאמינים שהיא מצליחה להחדיר אותו אליה", אני שומעת אותו אומר.
נוזל סיכה, היא מתיישבת עליו ומתחילה להחדיר. זה מולנו. הבעתה מרוכזת. ושוב אני מרגישה מוזר.
מתפעלת מהיכולת שלה לכוף ברכיה כך. עולה ויורדת עליו. נר מטפטף שוב ושוב מעל על גווה. מצטמררת.
לרגע קט היא חדלה, גערה ומיד חוזרת למלאכתה. ושוב לא ברור אם הרטיבות עלי המגבת הינה ברובה פרי יצירתה או נוזל הסיכה.
היא יודעת שאנחנו כאן. אבל אינה איתנו. מרוכזת בו. בדבריו. כך זה מרגיש לי.

"האורח יחליט אם תגמרי היום או לא. תבקשי ממנו".
ואני, כמו הייתי שלוחתה, מבקשת במבט מבן זוגי, שיתיר לה. עבורה. עבורי.
קת השוט כאיבר מין גברי נדמית, נעטפת בקונדום. הדגמה במסגרת שיעור קצר לצופים, קרי, אנחנו.
ההבדל בין מציצה של אישה לדפיקת הפה של שפחה. אני קצת נעלבת. תוהה ביני לבין עצמי מה רע בעבודה פעילה של לשון ושפתיים
לעומת הפסיביות של ההחדרה. (כן, אומרת את זה מי שאינה יודעת לקבל דפיקת פה עמוקה).
מראה פניה המתכרכמות בשל טעמו המזויע של הקונדום מצחיק אותי, אבל אני רק מהנהנת כמכירה. לפחות את טעם הקונדום.
את הדוגמן (הקת) היא במו פיה (ידיה) בולעת עד בסיסו ואני משתנקת במקומה. איתה.

קצת אלתורים והיא נשכבת על ספסל בצד. אלקטרודות. בדגדגן, בתוך איבר המין. אין לי מושג בזה. רק שמעתי דברים מפי המאסטר שלה.
איך זה מרגיש? איך יתכן שישמש גם לכאב גדול וגם לעונג רב?!!! אני מסתכלת ולא מסתכלת.
המאסטר משתעשע בעוצמות השונות, משחק בה, נהנה מתגובותיה. "אסור לך לגמור בלא אישור".
לכשהוא משאיר את העוצמה על כנה ויוצא לרגע קט מהחדר, זעקה שלה מקפיצה אותו חזרה, היא מתקרבת לאורגזמה.
החלשת העוצמה ושוב חזרה.
דרך מעניינת להחזיק אותה על קצות האצבעות בעודה שוכבת פרקדן, גולשת לתוך העונג העצמי
ועדיין נדרשת לשמור על צלילות הדעת
"רק לא לגמור", "רק לא לגמור".

משמעמיד אותה על רגליה, פניה אל הקרוס, מוסיף עוד אלקטרודה פועלת מאחור ומתחיל להצליף, היא מאבדת את קורטוב הצלילות בה,
מבקשת על נפשה. אינני עומדת בכך, היא אומרת, מתחננת. הקטנת העוצמה כדי לאפשר רגיעה והעלאתה מחדש, עדיין מחזירים את התחנון.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני מבקשת בשבילה בלב שזה יסתיים.
לבסוף הוא שולח אותה למיטה להרגע.
"היא רגילה להרבה יותר כדי להגיע לסאב ספייס" הוא מסביר לי.

***
כל האורות דולקים.
אנחנו שם והיא פעורה מולנו. מתענגת ממעשיו.
הגירוי מתחיל להתעצם בה. רעידות קטנות בלתי רצוניות פורצות מידי פעם.
עוד דבר חודר, מוחדר, בוטש בה, ברגישויות שבה. אני מרגישה את הגודש שלה, שבה, מתרומם כמו עתיד לגלוש בסערת אדירים
שאין איש צופה את מימדיה.
יודעת שמעודי לא הייתי שם.
דווקא בשל כך אני מתחננת, בלי קול, שיתן לה לגמור.

לכשניתן האישור, אני מופתעת מעוצמת הרעידות, הקולות. היא גומרת עוד ועוד ועוד.
מתפרקת, מפורקת ועדיין לא יודעת שובעה.
גם השוט שמצטרף לחגיגה ומצליף בה מידי פעם, כמו אינו מורגש בתוך כל ההוריקן השוצף הזה.
היא מגיעה לאורגזמה אחרי אורגזמה, וכשכבר נדמה שסיימה, מגיע גל נוסף ושוטף אותה.
אין צופים, אין מאסטר, יש רק גוף ופורקן, פורקן וגוף.

באפיסת כוחות, מחוייכת, אסירת תודה, היא מתרפקת על המאסטר שלה.

אחר כך, בעודה נרגעת, אני נגשת, מלטפת אותה, משוחחות בשקט.

תודה שהזמנת אותנו.
תודה שהיית את. זה לא מובן מאליו.