הצעות לשם תתקבלנה בברכה

לפעמים ממש לא נעים לי.
לא נעים לי שיש אנשים שצופים בבלוג שלי, מקווים (או שלא) לראות מה התחדש ו... מאומה.
אז נכון שיש באמתחתי מספר מילים שבכוונתי לפזר מתי שהוא כאן בבלוג,
אבל כעת אין לי כוח לכך.
לכן אתייחס רק למשהו אחד.

* * *
אתמול הקרינו שוב ב - "יס דוקו" תוכנית בשם "עשרים שניות של אושר" על צעירה בשם קרינה,
אשר אפשר לומר עליה שהיא מכורה לקפיצות בייס.
הצפייה מרתקת. אין רגע דל.
לא צפיתי מחדש.
נזכרתי שבפעם בה כן ראיתי את התוכנית, קבלתי סחרחורת רק מלצפות במקומות הקבועים (לא מלשון שוב ושוב אותם מקומות, אלא היותם נייחים)
מהם מתבצעת קפיצת הבייס.
אגיד במספר מילים שזו קפיצה, שלא ממטוס, אלא כאמור מצוקים, אנטנות, גשרים - מקומות גבוהים ונייחים ואחרי צניחה חופשית,
יש פרק זמן קצר ביותר בו ניתן לפתוח מצנח. (מידע מדוייק יותר ומורחב, אתם יודעים טוב ממני היכן ניתן לחפש).

המנחה שלה מספר, כי אחד המשפטים הראשונים שאמר לקרינה, כשבקשה להכנס לתחום היה, כי עליה לקחת בחשבון מספר דברים:
שהיא תשבור עצמות ואם אינה מוכנה לכך, שלא תכנס לתחום; שהיא תראה אנשים נהרגים אגב הספורט הזה,
והם יהיו בחלקם חברים טובים שלה, ואם אינה מוכנה לכך, שלא תכנס לתחום. ובסופו של דבר, עליה להיות מודעת לכך,
שככל שיתארך הזמן בו היא תעסוק בספורט זה, היא גם תהרג ממנו.

קרינה וחבריה מספרים על שניות של התעלות, קסם ושלווה. אושר.
אותו אושר זמני שב ומניע אותה ואת חבריה לחפש בכל פעם אתגר חדש, מסוכן יותר בסופו של דבר, כזה שיעצים או יעניק להם
מחדש את אותה תחושה חמקמקה של אושר. באחת הפעמים בהן היא דוחקת את גבולות היכולת האנושית, היא דואה עם חליפת כנף,
כשרוח מסיטה אותה אל קיר המצוק. היא נלחמת ברוח, מתאמצת להתרחק ושיקול דעתה נפגם במועד פתיחת המצנח.
הנס הוא שאינה יוצאת מזה בשן ועין.
ואף על פי כן, היא חוזרת לעשות קפיצות בייס.

צפיתי בזמנו בתוכנית הדוקומנטרית הזו ולא הבנתי.
איך בשביל אותו פרק זמן קצרצר של אושר, כאשר היא מרחפת באויר, היא מוכנה לסכן כל כך הרבה?
האמנם בלי קפיצות אלה אין טעם לחייה?

אם זכור לי נכון, הרי שבניתוח שמנסים לערוך בשאלה מה המניע לקפיצה, אומר שם מישהו: ישנו הפחד.
הם לא רוצים שהפחד יכתיב להם מה לעשות.
הפחד שולל מהם את השליטה בחיים שלהם.
לכן, הדרך להחזיר לעצמם את השליטה, היא להתגבר ע ל אותו פחד ולעשות בדיוק את הדבר ממנו הם מפחדים.
(ולא שכחתי את ענין האדרנלין, פשוט לא נכנסת אליו).


אני הופכת בראשי במחשבה על כך.
לאן אני יכולה לקחת את הדברים.
הפחד שלי לחוות דברים מסויימים בעולם הבדס"מ, גם אם טעמתי מהם כבר בעבר.
האם אני אמורה להתגבר עליו?
הרי איני לגמרי אדון למה שייעשה בי. יסוד אי הוודאות רב איפוא.
הדברים אינם לגמרי תלויים בי ואולי אף לגמרי אינם תלויים בי (וכן, אני מודעת לכך שעדיף לעשות דברים רק עם מי שנותנים בו אמון,
שרואה אותך שם).
וככל שחולף זמן רב יותר בין מעשה למעשה הפחד מתגבר.
אבל אם אלך עם חשיבה של: על החיים ועל המוות ואקוה שאחוש שוב אחר כך את אותו שקט (המקבילה ל - 20 השניות של אושר),
במה בדיוק אשלוט? הרי אני נותנת לאחר את השליטה בי אותה שעה, את השליטה בסיטואציה.

אין לי תשובות לעצמי.
בכלל לא בטוח שהצגתי לעצמי את השאלות הנכונות.