לפני 12 שנים. 13 באוגוסט 2012 בשעה 11:44
אפילו לנהוג ולבכות לא יכולתי.
לא שאפשר לראות את הדרך כשיש דמעות, אבל גם הן לא הגיעו.
אז נהגתי זועמת. אפילו הנהג של השברולט שרצה לחתוך ולהכנס לפני קלט כנראה את המבט הרושף ועצר.
ונהגתי מהר. יותר מהמותר. יותר ממה שאני מרשה לעצמי ברגיל. גם אם אני מאחרת.
והרגשתי איך הכעס מעווה את פני, מחשק את הלסתות ומאכל אותי מבפנים.
אלפי שריגי זעף התעקלו פנימה, שופעי כאב, מעקמים וחונקים כל איבר הנקרה בדרכם.
והבכי צריך לצאת.
צריך לצאת.