נשבעת לכם שזו אמת.
לו היו מודדים את כמות הגשם היורדת על פי כמויות המים שנאספו אצלנו בדליים - והפעם בעוד מקומות בבית -
אין ספק שמפלס הכינרת היה מתקנא והיה אץ רץ להחליף מאמן "עליית מפלסים".
אבל ברצינות. המים הלילה לא טפטפו כאן. מה פתאום שיטפטפו? הם זרמו חופשי על מה שבחדרים מתחת לנקודות התורפה בתקרה.
רק האוזניים החדות שלי שמו לב שהצלילים אינם בדיוק צלילי הגשם החובט על העצים וגגוני הפרגולות בחוץ.
כן, לאוזניים שלי יש לב. ולחשוב שהשמיעה שלי כבר רחוקה מימי תפארתה.
הגשם אמנם חדל לרדת אחרי זמן מה, אך לא אצלנו. תחת קורת הגג שלנו מקבלים מים בברכה גדולה. התקרה ופתחיה הסודיים לא סופרים אותי ממטר.
אחרי זרימה שוצפת של יותר משעתיים, בזרמים דקיקים שמתנפצים בחבטה בבואם במגע עם מפלס המים העולה ועם דופן הדליים והגיגית, המתנה מורטת עצבים לכך שתיווצר הפוגה ולא אשתמש עוד במילה - זרם ונשיאת תפילה חרישית שהגשם לא יחזור, הגיעה העת. שינסתי מותניים, פיזרתי סביב מגבות וסמרטוטים ו...
זו משימה מרטיבה להצליח לרוקן את המים שמילאו את הכלים, בעוד אני מנסה ללהטט וללכוד את טיפות המים המטפטפות באמצעות דלי אחר שכבר פונה מנכסיו,
כשמסביב לכלים כל השטח רטוב כאילו כמה גברים קמו באמצע הלילה להטיל מימיהם במרכז אצבעון.
ואבוי,
הגשם מתחיל שוב.....
חזרתי להגיד שזו פעם ראשונה שממש התפללתי שלא ירד גשם.
אני חרדה.
נוסף על הדליים והגיגית הממוקמים במקומות אסטרטגיים הרי שעל המיטה ולצד הארון כבר פרשתי מגבות לקלוט את הטיפות שבכל זאת מחלחלות דרך הבטון.
צליל חדש התווסף בחלל המדרגות ועיני, כל כמה שכהו ברצותן לישון, מבחינות בשתי הטיפות התלויות מתחת התקרה, כנראה שיש להן פחד גבהים והן מתלבטות אם לנתר מטה ולפנות הדרך לחברותיהן, או לשוב על עקבותיהן.
אני מנסה לא לדמיין את הימה שיש כעת בחלל הגג. האם אמצא שם מחר בעלי חיים נדירים כמו צפרדע שנדמה היה כי נכחדה מהעולם או ראשן נדיר?!
אני מלהגת.
אני יודעת.
זה מה שקורה לי כשאני חוששת.
מניחה שלכשיתוקן הגג, התקרה תתייבש ואצטרך לזרוק דברים שניזוקו, אמחק את הפוסט.
כמו להשכיח ממני את התעוקה שאני מרגישה כעת.
