אף שאינני בטוחה שהכתיבה בפוסט זה תגיע לעיניים להן היא נועדה, עלי לקוות למזל. (מישהו ראה את מזל היום, או אולי את לאקי)?
אך באין הזהבה, שתי האופציות העומדות לרשותי הן או לכתוב כאן (ולקוות) או לבקש מחברים זהובים להעביר הודעה (וזה פחות נעים).
גם פחות ופחות אני פוקדת את האתר, גם לא כאורחת או כקוראת מזדמנת.
מבחינתי, זה לא סימן טוב; זה אומר שהיכן שהוא אני מתה (למרות שבדקתי ולא הוצאה לי תעודת מוות. אולי לא מצאתי אותה בבלגן ששורר כאן).
ולמי ששלח לי הודעה בחודש מאי כתגובה לאדומה ששלחתי לו (למי שמתעניין/ או שלא - אין, לא היה ולא יהיה שם שום ניסיון פלירטוט), אז:
א. לא הבנתי את התגובה.
ב. זה לבטח בגלל שאינני זוכרת מה היתה ההודעה ששלחתי לך קודם. :(
המלצה כללית: אם אתם שולחים הודעה במענה להודעה שנשלחה אליכם, תצאו גדולים (לא מתחייבת על הגודל), אם תצרפו לתגובה את ההודעה בגינה אתם מגיבים. (נראה לי שהצלחתי ליצור משפט מתוסבך מידי. ניחא).
ועכשיו כששני הצדדים אפורים כאחד האדם ואיני יכולה להגיב ישירות לנמען, יכולה לשוב לאפרוריתי.
זה מזכיר לי. לא קראתי ולא ראיתי את אותם חמישים גוונים ידועים (למעט במקרה דקותיים מהסרט),
אך אהבתי את שאמר לי ידיד, שלא הבין מעולם מה אני מוצאת בעולם הבדס"מ. לאחר שסיפר לי כי צפה בסרט עם אשתו, סיכם שבסך הכל, כל מה שרצתה הגיבורה הוא להיות נאהבת.
