כשכדור האש נמצא בשמיים
צבעו זהב נאצל ברקיע של ים
כשמגיע זמנו לרדת למצולות
הקרירות של המים מלטפת
אז אדמה לראות בין העננים הורדרדים והסגלגלים
את אותה נימפה של רגעי השקט בין העצב לשמחה
בואי אליי ולטפי את ראשי הדואב,אזעק אליה בקול ניחר
תני לי לשתות את מימייך הטהורים כי את נפשי הזכה כבר מזמן איבדתי בבורות ההגיון הקר.
מדוע את צוחקת?
רסיסי צחוקך חותכים את הרצינות אליה שיוועתי
חיוך מצטייר על פניי הקפואות
ועיניי אוהבות אותך בשקט,לומד את הצבעים שלך
שמיכה אפילה ומתוקה נופלת ומכסה את השמיים ואותנו.
נתת למחשבותייך דרור בין הבלבול והפחד שאת חשה
איבדת את הילדות לטובת הבגרות שאני מביא
היי ילדה,היי אישה. תעניקי לי את קסמייך ואני אעניק לך מהשקט הרועש שבתוכי.
ושוב הדיסקית הלוהטת מגלה את פניה ושוטפת אותנו משאריות של כישוף אהבים.
מוקדש לשפחתי האהובה יוליה
לפני 19 שנים. 6 ביולי 2005 בשעה 12:28
