הכל מים

כל הצדדים קמים ומוחים, כולם צודקים. איך קורה שמיעוט בעייתי כזה זוכה לקבל כל כך הרבה תשומת לב, הקשבה וטיפוח, בזמן שכל השאר יושבים בשקט ומחכים לתורם?

הצל הקטן הזה, כן הוא קטן, מן יצור שידחה כל בן אנוש, נמוך, נרגן, אימפולסיבי וחסר אמפתיה,
קם לו יום אחד, מתי שירצה ומפרק הכל.
אני יושבת ובונה, ובונה ובונה, מגדל קוביות לא רע בכלל. ואז הוא בא ומושך לו קוביה, איזו שירצה. ומפרק לי הכל.

הוא נזכר גם להגיע בזמנים הכי רגישים, שדורשים ממני הכי הרבה סבלנות וכוח.

הוא קם וצועק, ויורק ובועט! חסר עכבות!
וכל שאר הצדדים משתתקים פתאום. "קשה לו מסכן" הם מגלים חמלה.
ואם היה לי מחק-זמן, הייתי מוחקת את הרגעים האלה, לא אני ממש לא לומדת מהם כלום...

עכשיו כולם דורשים צדק! וגם אני מצטרפת למחאה הגדולה.
לא רוצה את הצל הנוראי הזה בתוכי.

ומצד שני זה כמו להוריד אצבע מיותרת. היא מיותרת אבל היא בכל זאת איבר שלך.
היא לא נכללת במושג היופי, אבל היא חלק ממך.
היא לא תמיד עושה לך טוב ליד אנשים, אבל זה מי שאתה.

בסופו של דבר צריך לקבל אותה כמו שעמנואל אומר.
אז אני והצדדים דנים בשאלה הקשה, האם לחבוט בו בכל הכוח? או לקבל ומדי פעם לתת לו להשתחרר למכוער הקטן?

החלטנו להחזיק מקל שיזכיר לו שהוא לא היחיד בחבילה, פעם בחודש ניתן לו לצאת, אבל רק פעם אחת! ואם יתחיל לחרוג מהחוק ניתן לו מכה על הראש. שיתבלבל קצת.

אז היום אנחנו משכיבים אותו לישון לחודש. ניתן לו אפשרות לחזור בתחילת הלימודים (כי אנחנו יודעים כמה קשה לו במצבים חדשים).

מקווה שלא יתעורר בטעות, לפחות לא בקרוב, כי אני בונה מגדל ממש יפה עכשיו וחברי למשחק נראה אדם שניתן לסמוך עליו. שלא יתן לצל למשוך אף קוביה!

מתאוששת, תודה על החיבוקים.