"
אף פעם לא הבנתי מדוע יש אנשים שלוקחים את המוות באופן
אישי ורואים את היחס שבין החיים למוות כהתמודדות וכמאבק
ואת המוות כתבוסה ואפילו נעלבים ממנו כאילו לא הגיע להם
למות והמוות לא הוגן עמם ופוגע בתחושת הצדק שלהם
ומתנכל להם באופן אישי אני לא יכול לראות במוות דבר
טראגי כמו שיש חיים יש מוות טבעי ולא אישי בדיוק כמו החיים
המוות כרוך בלידה וצפוי מראש המוות שהינו טבעי נתפס
כשלילי ומפחיד וטראגי לא בגלל המיתה עצמה וגם לא בגלל
הפחד מהלא ידיע שהרי פחד דומה אנו חווים בכל דבר חדש
אלא משום המטענים הערכיים שמצמידים לו פעמים רבות אנו
רואים במוות את יחסיותם של החיים ואת מוגבלותם ואת
מוגבלותינו שאנו חשים למראה המוות את הכאב על עצמנו ועל
היותינו בני חלוף למראה המוות אנו מחזירים לחיים מידה
כמידתם שאינה גובלת בשגעון הגדלות שבליבנו מצטמק
ומתחמץ והמחשבות על קדושת החיים נואלות כאשר נבלת
האדםנקברת באדמה מאכל לתולעים את הערכים השליליים
שאנו משליכים על המוות יש להשליך על הלידה שהרי
מוגבלותנו נולדה בלידה עצמה אנחנו לא יכולים להתהוות
לבד ולא יכולים להיות לבד כשאנו עומדים מול ההורים
מתגלה מוגבלותנו בפעם הראשונה וממנה אנו משליכים אותה
מההורים האהובים והאישיים אל המוות האלמוני והזר והכללי
בעצם הלידה הרבה יותר טראגית מהמוות הלידה מביאה את
המוות ואילו המוות אינו מביא עימו דבר
"
לפני 14 שנים. 1 בנובמבר 2010 בשעה 19:03
