העולם הלבן

החוק משריר את המדינה ואין לו דבר עם הצדק.
אין אני יכול לכבדו. החיים הישרים בעיני, משפטה חקוק כאבן נגף.

אם אעמוד על ערכי עולמי הפנימי העולם החיצוני, משטרת מדינת החוק,
תיישבני מאחורי סורג ובריח. להישרדותי, אימצתי את שיטות המדינה.

תחמתי דין אחד ביחסי הפנים עם עצמי, ודין שונה ביחסי החוץ עם הסביבה.
נהגתי באחרים בשרירות ובניצול, אבל נזהרתי מלזהם את עולמי הפנימי באלו.

נאלצתי לקבל את קיומה של המדינה כעובדה. איני יכול לבטלה, אבל בכוחי לצמצם את שטח מגעי עימה.
איני מצביע בבחירות. לא אעצים את אחיזת העיניים העולבת בתבונתי.

אני משטדל להתחמק ממה שמכונה חובות אזרחיות - כמו תשלום מיסים, בשום מקרה לא אדווח על עבירות למישטרה.
איני משתף פעולה. אזרחות הולמת את הטובים שבמלשינים.

אני מציית לחוק רק כשאין בינינו חילק או היכן שאני עלול להילכד ולהיענש. אני חוצה באדום - אם אין שוטר ואין תנועה.
כאן תם יחסי לחוק ולמדינתו.

בסופו של דבר, היחס, בין אדם למדינה ובין אדם למאפיה, ישר. שתיהן גובות תשלום כנגד סיפוק הגנה.
הפער ביניהן מתבטא במחיר שהאדם נתבע לשלם ובאיכות השרות הנרכש תמורת מיטב כספו.

כשפורצת מלחמה בין כנופיות, המאפיה מגנה על לקוחותיה. כששוררת מלחמה בין מדינות, השילטון מגייס אותי,
תולה עלי מדים, קורא לי "חייל", ומקיר אותי להגן על עצמי. אז בעבור מה אני משלם ?
היכן חוק הגנת הצרכן.

דברים אלו אינם מובילים לאנרכיה. יש לחוק ולמדינה נוטרים למכביר גם בלעדיי.
ההבדל שבדמיון, שבאנרכיה חולש בעל הכוח הפיזי ובמדינה בעל השררה.

המדינה תאומה לאנרכיה, אלא שבה נחת זרועם של השליטים כבושה בכוח הדיבור ובמשחקי חברה.
בזו כבזו, השליט האמיתי הוא הפחד. עוד מעט זה יגמר.

(ההמשך בדרך)