חוקי המדינה משקפים את טיבה ולא את טיב גורמיה.
אם יש תואם ביניהם הרי זה דבר מקרי. אזרח המתעקש לממש את
סגולותיו היסודיות,כאשר הן סותרות את תכונות המדינה - מובחן כמרכיב שאינו טהור דיו.
לכן יש לזכך אותו - אם במרשם חינוכי בבתי משוגעים ואם בנוסח הרתעתי בבתי כלא.
הכללי להתנהגות טובה, נפרטים בעולם החיצוני על ידי המדינה והחברה.
הם מוסדרים במעמד משפטי כדין צדק. לי יש מוסר משלי, השונה בתכלית ממוסרן.
אף כשנדמה שדעותינו תמימות, אין אנו משיקים.
לדעתי אסור לחיות על חשבון אחרים. גם בעולם החיצוני, המגולם במדינה, מוצהר שראוי
לאדם שיעבוד לפרנסתו. אולם תפיסה זו מוגבלת. כולה עצורה בסייגיםחוקיים וחברתיים.
לדוגמא: להערכתי ולהערכת המדינה גם יחד, מותר לעבוד כדי להתפרנס.
אסור לגנוב ובושה לקבץ נדבות.
ככול שאדם מסתכן יותר, הוא עשוי להתעשר יותר. או להתענות יותר.
כגובה ההימור. כן מידת ההשתלמות או שיעור האובדן.
פועל משתכר פחות ממשקיע בורסה, וגם ניזוק פחות. סוחר סמים מרויח יותר
משניהם, אבל בסיכון עשרות מונים.
סוחר הסמים מנפק את הטובין תמורת כספי הצרכן. הגנב שולח ידו ברכושם של אחרים
ללא תשלום. עובדה זו אינה מתבטאת במדיניות העונשין. לפי סולם החטאים החברתי -
גניבה מוסרית מסוחר בסמים.
לפעמים ניצב ברחוב זקן ומוכר סחורה דלה. איך שהוא אוזר כוח לעמוד על רגליו,
ובלבד שלא להשתופף בכבודו האנושי ולקבץ נדבות. שלא כמו המדינה, אני שוטף לרגשותיו,
לא לספרי חשבונותיו. אני מקפיד לרכוש ממנו משהו. איני תובע ממנו להציג רשיון רוכלות
ולהמציא קבלות.
קבצנים מנדבים את תעודת העניות למין האנושי. קיומם מזהיר אותי מפני השפל,
אחריו עשוי אדם לחזור. למרות שאין ביכולתם אף לגנוב. הם בזים לאור היום - מזוינים ברחמים.
אלו זכאים בעיני החוק, מאחר וידם פושטת בחסות מומים ולא באיומי אקדח,
רווחיהם פטורים מניכוי.
המדינה שודדת ומקבצת בכפיפה אחת.
בנשק החוק נצררים גם מעותיך וגם רגשי ההשתתפות. נתינת יד לגזל, לא רק מחובה
אלא בהתנדבות, משובח כמופת מוסרי ומוכר כאזרחות טובה.
המדינה מלבינה את דמי החסות בהעניקה להם שם התואר "מיסים".
אם אני נוהג כמוה, החוק עליו היא חיה, ימוצא נגדי.
המשפט המדיני אינו תוקף את מוסריות המעשים. אלא את מבצעם.
הצדק שפוט ברשות החוק המאורגן
לפני 13 שנים. 4 בדצמבר 2010 בשעה 16:50