העולם הלבן

ומה עוד,
מי שעזוב לנפשו, עשוי לשמוח בחלקו. אזרח מסופק יניח למדינה ולא יחרוש לרעתה,
כמו שהתנכל האדם לאלוהים והמיט על עצמו את המדינה.

גם אני פסקתי להיתמם. חדלתי מלראות את הגשמתי העצמית בחלום הגדול של המדינה -
נטיה הנפוצה בקרב בעלי הזיה לאומית.

המדינה לי היא סמכות וגורל. קורה ותוצאות שיקוליה השונים משקפות את רצוני,
ולרוב הן עוכרות אותו. אין זיקה בין מאוויי למשאליה. אני לעצמי והיא לעצמה.

מי שמייחס למדינה קשר אישי. לוקה בהערכה עצמיתמופרזת ובשגעון גדלות ורדיפה.
בדומה לאנשים מסוימים בעבר. ששיוו עצמם לאלוהים.

אלא שהמדינות מדיחות לטירוף אישי. המשטר הדמוקראטי (לדברי המחנכים) ,מבטא את
רצון האזרח. בכל זאת, טרם נתקלתי באזרח המרוצה מהליכותיה של מדינתו.
מעולם לא נגולו לעיני עיתונים ללא ביקורת על השילטון (אם לא נאסרה מכח חוק).

אין שוויון ביני לבין המדינה. מעודי לא השתתפתי בבחירות.
אבל חוק המדינה חל עלי. זכות ההצבעה אינה מממשת את חופש הבחירה. ההצבעה מאפשרת
לאדם להרכין מראש עם מה שיוחלט עבורו בכל מקרה.

למראית עין. נשמר כבוד האדם. אבל בנתינת קולו לצביעות, מתבטל לא רק החופש המעשי. אלא גם חופש הרצון.
כביכול, הדמוקראטיה מבטלת את הניגוד שבין הגורל שנחרץ לאזרח, לבין תקוותיו. לכן מפתח הדמוקראטיה - כמו
שאר משחקי המזל מחוסרי המנצחים.

מעל לכוחו של אדם להתחקות אחר השיטה. מחד, דעת הקהל נקבעת בידי המנהיגים. מאידך, המנהיגים חותרים להיכן
שנושבת רוח הציבור. במגבלות השכל הישר, דומה שהמדינה נישאת ללא כיוון. המניע המדיני נעלם מהתבונה האנושית.

המדינה מורכבת מאנשים שונים(אזרחים ופוליטיקאים - פעילים לכאורה וסבילים לכאורה). כאשר הם מתייחדים. נוצרת
מהם ישות חדשה, בעלת תכונות עצמאיות.

כמו חמצן ומימן - שני יסודות בעלי אופי משלהם. כאשר הם מתרכבים, נוצרים מים - חומר חדש. בעל תכונות אחרות וחלקן הופכיות.
החמצן והמימן דליקים, ואילו המים מכבים את האש.
כך המדינה - עובדת יסודה מחומר אנושי, אינה מתבטאת באיכותיה.