העולם הלבן

למעשה
המדינה וההורים דומים בשלב הראשון:שניהם מפצירים באהבה.
בשלב השני(כשאני לא נענה), תגובותיהם שונות:
ההורים מוחלים המדינה תוקפת.

בגיל שש עשרה זומנתי לראשונה למשרדי השלטון, כדי שיזינו
בי את המחשב. לא שבעתי רצון משהוטל עלי למלא פרטים לטבת תעודת זהות.
לא מצאתי לנכון שכרטיס זיהוי מוגדר תעודת זהות.
לא קביל שמשרד ממשלתי יקבע את תעודתי ו/או את זהותי.
החופש שגזלה המדינה בנקיטת זהותי.
ניכר אותי.

המסדורונות המו צעירים מאושרים מכוח ההוכחה המוכתבת ביד המוסמכת.
עדות לזהותם ולבגרותם. אני חרדתי מפאת התעודה שעלי לשאת לצמיתות.
אם נטשתיה בבית בצאתי לשוטט, המשטרה חופשית להשתלח בי.
התעודה שאינה ברשותי בזמן המעצר, מממשת את זכותי להיעצר ולהישפט כחוק.

במשרד האפור עשו פקידים מתבטלים מלאכת רמיה מאחורי שולחנות דהויים ופניהם נשואות אל השעון.
זיהיתי שהשוויון בפני החוק הוא שוויון הנפש. הכל נעשה בחוסר יעילות, עד שכמעט ונפתיתי להחזיק שאין
ערך לזהות. ואין תעודה להזיק.

כעבור חודש נמצאה בתיבת הדואר מעטפה חומה או ירוקה ועליה סמל המדינה. בתוכה תעודת הזהות.
במנוסת הזמן. למדתי שהשלטון משגיר מעטפות חומות או ירוקות, גוונים אקספרסיביים הקורצים לאדמת
המולדת ולעציה.

נוכחתי לדעת, שמעטפות אלו מפיצות צרות וזורות מורא עוד בטרם נפתחו.
מאחר שבחליפת חיי הכביר בי השלטון את תוקפו, פקעה תיבת הדואר שלי מאיגרותיו המסמרות.
עד היום בבוקר - פחד מוות היה נופל כל אימת שפסעתי לתא הדואר.

יחסי למדינה הושתת סופית בבוקר יום העצמאות, לפני שנים.
הייתי בראשית שנות העשרים שלי ולראשונה היתה לי דירה משלי.
חגתי הביתה שיכור מהלילה, מונחה מהביטחון שבסוף הדרך מצפה לי שנת ישרים.

הדלת היתה פתוחה, או כך נדמה היה לי. העליתי אור, אבל לא מצאתי את המיטה.
החדר התהפף. ערימות הספרים שלי ריצפו את השטיח, את המיטה ואת שאר החפצים, ואילוה קירות
נערמו עלי בריקותם. לתכולת הדירה נוספו שלושה שוטרים שלא היו שם כשיצאתי לפנו ערב.
הם אפילו לא שאלו לזהותי.

נלקחתי למעצר. את בוקר יום העצמאות ההוא, נמנמתי על מזרון, רכוש המדינה החופשית. בשהתעוררתי,
יידעו אותי בחגיגיות רשמית שאירעה טעות בזיהוי. הם התכוונו לערוך חיפוש ולעצור מישהו אחר.
שחררו אותי אפילו בלי לבקש סליחה. שלושת השוטרים לא באו לבצע סדר בדירה.

כשהכנסתי משטר במהפיכה, הבנתי לראשונה, ובאופן סופי.
שעצמאותה של המדינה אינה קשורה לחופש האזרח. אפילו בביתי אני מופקר לשררתה. התפקחתי
לראות שהמדינה אינה שלי ומעולם לא היתה. השקר החינוכי כשל. התיישבתי והגדרתי לעצמי את המדינה.

פעם, המדינה היתה תמימה. היא שאפה לטבוע "אדם חדש", ולדכא את האנושי. לאחרונה, נכזבה המדינה
מלכבוש את הלב. הרזרח רשאי להאמין במה שיחפוץ, העיקר שיציית למדינה. הקלה זו לא נובעת מפתיחות,
אלא מזילזול, אך מניחה מעט חופש אישי.