העולם הלבן

המחשבה הראשונה שאני זוכר

"הייתי מת להוולד יתום"

עדיין מדריכה אותי
מחשבה זו הורתה את ילדותי. הורי לא הרעו לי.
הרצון להיות יתום לא היה תולדה של יחסם אלי.
אלא שורש יחסי אליהם.
השאיפה להיות יתום לא נבעה מנטייה להמית את הורי.
לא היה בלבי עליהם. אילו יכולתי להתייתם והם לחיות, מה טוב.
השתעשעות ברעיון כזה נסלחת לילדיםמויאה לכוהני דת.
מיציתי את חוסר אפשריותו. בעולמי, דבר אחד בא על חשבונו של השני.
לעולם, יש מחיר ויש מי שמשלם אותו.

שלא כאחרים, אין אני שןלל מחירים מתוך עיקרון. אולם ראוי שהקונה ישלם את המחיר.
כמוצר, במקרה זה כילד, התחלקות עם ההורים בתשלום עבורי, נראית לי לא הוגנת.
לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בזוג הורים, לא זה, לא אחר ולא בכלל.

ילד הוא מצרך יחיד במינו. הוא גם צרכן של מזון, בגדים, תרופות וכולי.
כדי לקבל אותם, הוא נאלץ לקיים יחסים הדדיים המבוססים על חוסר ברירה עם העולם ונציגיו עלי אדמות,
הוריו.
הילד מתחייב בנפשו תמורת הצעות שאין באפשרותו לסרב להן.
כמוצר,
הילד עשוי להיות בעל רגישות יתירה. לעיתים, חיי המדף שלו מגיעים לקיצם, בעוד הוא עצמו חי.
יש והוא מוכן להפסיק לשלם דמי חסות לעולם וליהיות מופקד לפורענויותיו.
משא ומתן זה עליו לנהל עם ההורים, גובי הדמים ומעניקי החסות, חוליית הקישור שלו לעולם.
להוותו, הילד אוהב את הוריו ואינו יכול להתנתק מהם רגשית. הידיעה שהוא אינו חב להם דבר,
אינה מושיעה אותו. כדי להתיר את התסבוכת, בלי להותיר תחושות אשם ויסורי מצפון, דרוש כוח עליון.

משאלת היתמות שלי שיקפה את חוסר הרצון לחוגבמעגל ההדדיות של שיתוף פעולה ושל קבלה ותמורה.
חוסר רצוני במחויבות, בהכרת תודה, ברגש ובסימביוזה.
היתום אינו חייב אלא זכאי לעשות ככל העולה על רוחו בלי להתחשב באחרים.
רוצה לומר: בהוריו.(אילו הייתי נוהג כך, אולי אכן הייתי יתום).
היתום נמצא מחוץ לאמות המידה של הסדר החברתי, מאחר ואין לו יחסי גומלין תורשתיים עם העולם אליו הובא.

הורי מעולם לא אמרו לי מה לעשות, לא רדו בי ולא אסרו עלי הגבלות.
עצם קיומם הגביל אותי. אם הגעתי מאוחר הביתה, אמי לא אמרה כלום, אבל נוכחותה גרמה לי להרגיש אשם,
כפי שקיומה של האוזן מחייב לשמוע וקיומו של המוח מאלץ לחשוב.
ההגבלות שאיברים אלו מטילים, אינן נובעות מקצה גבול יכולתם, אלא, מעצם קיומם.
אלו המכונים מוגבלים, מוגבלי שמיעה למשל, פטורים מהמגבלה המחייבת אותם לשמוע.
במובן מסויים, ככל שאדם מוגבל יותר הוא משוחרר יותר ולהיפך.

מובן שיכולתי לבחור באפשרות האחרת, לומר שאחזור מאוחר. אלא שהתקוממתי נגד ההונאה העצמית,
שנדיבותה מתירה בחירה מתוך תחושת חובה. אמי ראתה את הדברים כמוני ולכן שתקה.
אבל היא דאגה ולכן שיתפתי פעולה והתחשבתי להבא. במחיר הידיעה שאני משולל את עצמי.

השלמה עם חלקלקות זו, מכונה התנהגות אנושית ואזרחית.
ההתאזרחות בעולם מותנה בשבועה לשקר. אני - מעדיף להיות פליט.
אבל אני אוהב את הורי, אהבה הכרוכה בבגידה.

היתמות הייתה בעיניי דין צדק של בית הדין העליון, שיתוקן בעקבות ערעור על המעוות שנגזר בעולם התחתון.
לגבי היה זה פתרון גואל, שלא יבוא לעולם. בפועל, נסחטתי ברגשותיהם ונבזיתי בעיני.

כפתרון חלקי הרחקתי מהורי. חצצתי ביני ובינם ולא הנחתי לרגשותיהם להסיג בעדי.
אהבה פורשה על ידי כתחבולה גנטית שפיתחו החיים על מנת לגזול מהאדם את חרותו.
ננעלתי בבית. הילכתי כזר בחדריו. כל צעד מחושב וכל שניהספורה.
חסמתי את כל דרכי הגישה אלי. קירותיו הגנו עלי מפני חברים מן החוץ ואטימותי שמרה אותי מהמתרחש פנימה.