העולם הלבן

האימה מפני המדינה רדפה אותי כל חיי. כבר כילדים,
בעת ששיחקנו בשוטרים וגנבים - השוטרים היו מתנפלים,
שחובה לברוח מפורענותם. אהדתי נמסרה לגנבים שנתפסו גיבורים
ככל שהישגו להימלט מנקמת החוק.

בקולנוע הערצתי את הגאנגסטרים. הם היו הגונים ונבונים מהשוטרים.
ידהם לא טבלו בחוק. אם כובלי הסדר הציבורי ניצחו, היתה זו גזירת התסריט הכתוב מראש -
אבל הניסיון להילחם בה שבה את לבי.

אדגה יוונית מספרת על פרומתיאוס, שגנב את האש מהאלים והעניק אותה לבני האדם.
כעונש, הוא נכבל לסלע וכל יום בא עוף וניקר את כבדו. בלילה צמח הכבד מחדש ולמחרת
בא העוף ואכל בו שוב וחוזר חלילה.

פרומתיאוס, הגנב, אייש את בני האדם באש. על פועלו שילם מחיר נורא. מעולם לא התנחמתי לאור
העובדה , שתמורת עונשו, התחממו בני האדם. אולם המרידה במרות האלים, בגורל,
הלהיבה בהעזה שבה.
פרומתיאוס לקח את האש מהאלים בדעה צלולה. במעשהו פרץ את גבולותיו של האדם הראשון.
שהדעת נפלה בידיו כפרי בשל. אדם הראשון גנב את דעתם של האלים ברגע של חולשה,
טשטוש וכניעה, ולא בהרף של גבורה והכרה. אדם, בטפשותו, זרע את הצורך בהישרדות.
פרומיתאוס הרהיב להתמודד עימו.

אבל הגדרתם העצמית של האדם הראשון ושל פרומתיאוס גם יחד, הונחתה ביחס לשלטון.
לא ביחס לאישיותם, לשניהם היה המאבק בשלטון האלים, אמת מידה למיצוי העצמי.

כאן טעו. אני התעקשתי להגדיר את עצמי לעצמי. לא כנגד האחרים.
הסגת הגבול האנושי, מוכרחה להתרחש פנימה, לא החוצה. אין טעם למרוד במדינה.
לא די שאין סיכוי - לאחר האל והמדינה, אין לשער מה יעלה בגורל.

הכורח במדינה, או במקור סמכות אחר, ידוע לי לזרא.
בלעדיה לא ניתן לנהל חיים. לא יהיו חשמל, מים, כבישים, אוכל, וכולי.

אבל אין צורך לערוג לה. טיפוח רגשות כלפי המדינה, טפשי כמו לאבד את הראש בגלל מחשב כיס,
אף הוא מוצר חיוני. גם המוות הכרחי, אבל אין צורך לעגוב עליו, די בקיומו. מדינה זהה
לנערת ליווי - אפשר ליהנות מחסדיה, אסור להתאהב וחובה להיזהר שלא להיתדבק.

פיתוח מעורבות במדינה, נובע מאמונה באפשרות של שינוי חיובי, בשיטה או באזרח.
תמיד רוצה האדם בתמורה. מרגע שנטשה האנושות את גן העדן, רע לה.
לכן הי קודחת להפוך את העולם על פיה. והרי השינויים מתרחשים ממילא, ולא לטובה דווקא.