בשיא של הלילה, כשכל כך מאוחר לינשופים, וכל כך מוקדם למשכימים
בשיא של הלילה, כשכבר נגמרו לי כל השיחות המאוחרות, כשכבר לא נותרו עוד אנשים ערים בטינדר, בכלוב או בפייסבוק
כל כך מאוחר בלילה, כבר כיביתי את האור, הנחתי את המשקפיים על השידה, חיברתי את הטלפון למטען הרחוק ממני
הנה, אני פוגשת את עצמי, סוף סוף, בשיא של הלילה
אבל ניכר בי - לישון לא אוכל הלילה. חרדה גוברת באזור החזה.
זה קרה לי בחודש האחרון פעם או פעמיים. ושוב, היום. בשיא של הלילה, אחרי שהיו אלף רגעי רגעים שחשבתי שאולי ארדם. אבל לא, בגיל 25, בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה אימת דמים פיזית בגופי, ה-חרדה- ממלאת את הלב, ואת החזה שלי.
יש בזה מן המשמח, אולי רמת הניתוק הפנומנלית שאליה הצלחתי להגיע, מתחילה קצת להתפורר, ולחדור דרך נקבים ורסיסים אל תוך- גופי. גופי, השומר אנוכי. אבל זה לא התקף חרדה. זה חום מהביל הממלא את אזור החזה, ופתאום פחד שמימי מהיותי לבד.
והשאלה שממלאת את ראשי, לצד הכל מן הכול, היא- האם אני באמת לגמרי לבד בשיא הזה של הלילה. איפה אוכל למצא אדם, אדם אחד ולא אזדקק ליותר, כדי לשהות במחציתו ולא לחוש חרדה זו. פתאום אפפה אותי ההבנה, אפילו אדם וירטואלי כזה לא מצאתי. ונגזר גורלי, לפחות הלילה. כתב איזה רב, כל יום הוא חד פעמי. אבל מה עם הגבול הדק שבין ה-יום ל-לילה?
