כי אני - המלכה האם

יום קיצי וחמים,
אבל עדיין לא צריך חייב להדליק מזגן.
מעדיפה לפתוח את שני החלונות
ולתת לבריזה שמגיעה מהים להעיף לי את השיער.

אני תקועה בפקק הזוי באמצע העיר.
בד"כ מניחה את רגל שמאל על הכיסא,
עכשיו, עם הבריזה והפקק,
פשוט מיישרת אותה ומניחה אותה על החלון,
עוברת על הקרסול
מלטפת, מוציאה את השערות הקטנות שנתקעות מתחת לעור,
עוברת על הלק שמרחתי הבוקר,
עם הגוון האדום המדויק שלקח לי כל כך הרבה זמן למצוא.
לא אדום עם טיפה בורדו, לא אדום עם טיפה ורוד.
אדום מדויק, בוהק.
חוזרת ועוברת, על הקרסול, ושוב על הציפורניים.
מתענגת על הרגל היפה שלי.

הפקק משתחרר,
ואני נוסעת לאיטי לאורך השדרה שממנה אני יוצאת הלאה לדרכי.
פתאום אני מבחינה שהרכב שנסע מאחורי בפקק ממשיך אחריי.
לא מנסה לעקוף, למרות שאני לא ממהרת.
שמה לב שהוא מטה את הראש,
כאילו מתמקד ברגל שמונחת החוצה מהחלון.

לא יכול להיות...
יכול להיות?
נבדוק. נוסעת יותר לאט.
מכוניות אחרות עוקפות אותי.
אבל הוא, נוסע בקצב שלי. שומר על מרחק אחיד.
לא קרוב מדי, כדי לא להתנגש,
אבל גם לא רחוק מדי - כדי לא לפספס את המראה.

אני תוהה לעצמי איך זה נראה מאחור.
כף רגל,
מציצה מהחלון.
בלי פנים, בלי גוף.
רק כף רגל,
ציפורניים צבועות אדום בוהק.

אחרי עשר דקות נסיעה,
הבנתי שאני יותר מדי זמן באתר הזה
והפסקתי להתבונן אחורה.

רק בכניסה לשכונה,
התבוננות קטנה אחורה.
הוא,
עדיין היה מאחוריי
😄