crescendo decrescendo

 

 

כמה סבל נגרם מחוסר מאמץ פשוט של לשבת ברוגע עם חכה.

הניגודיות החיננית של מצב אקטיבי ופסיבי. לשבת עם ספר לדוג. 

למה זה כזה מחרמן? 

 

לא אהבתי אותך.

לא אהבתי אותך אפילו לרגע.

לא הייתה לך שום משמעות מעבר לנוחות שהענקת לי.

היית כלי. גוף.

דרך להעביר את הזמן כשלא היה לי כוח להתמודד עם החיים..

הייתי צריך מקום לברוח אליו, ונתת לי אותו בלי לשאול שאלות.

שליש חיים.

הייתי צריך מישהי שתיתן בלי גבול, שתוותר על עצמה למעני,

שתאהב אותי גם כשלא מגיע לי, ונתת.

בזמן שאת חיית ונשמת אותי - אני חייתי ונשמתי את עצמי.

לא אותך. אף פעם לא אותך.

נתת לי את הגוף שלך, את הנפש שלך, את כל מה שאת.

שכבתי איתך, לחצתי על כל הכפתורים בראש שלך

עד שלא ידעת מה אמיתי ומה רק משחק שלי.

והמשחק הזה נמשך שנים.

נכנסתי ויצאתי מהחיים שלך מתי שהתאים לי.

השארתי אותך לבד, מבולבלת, מרוסקת, ועדיין חיכית לי.

ידעתי כמה את שבירה,

כמה הראש שלך מלא בסופות, כמה את חולה,
כמה את נאחזת בכל מילה שלי כאילו היא חבל ההצלה האחרון שלך.

ברור שידעתי.

ברור שראיתי איך את טובעת בתוכי,

ועדיין החזקתי לך את הראש מתחת למים.

כי זה היה פשוט.

ידעתי שאם אמחק את עצמי מהחיים שלך,

זה ירסק אותך יותר מכל דבר אחר,

ועדיין עשיתי את זה.

ידעתי כמה את חולה. ידעתי שאת נכה.

לא מסוגלת להתמודד עם נטישה,

ועדיין, יום אחרי יום, נכנסתי לך לתוך החיים, לתוך הראש,

לתוך הגוף ושיחקתי.

הייתי שם כשהיה לי נוח.

ואת?

את עדיין שם, יושבת במרפסת בארבע לפנות בוקר, מחכה שאבוא.

מדליקה נרות, לוחשת לשמיים.

אני יודע שאת עדיין שבורה,

לא מאמינה לאף גבר,

לא מאמינה לעצמך,

שהאמונה שלך באהבה נשרפה בדיוק כמו שנשרפת איתי כל לילה מחדש.

ואני יודע, אני יודע! שאם הייתי מופיע,

היית פותחת לי את הדלת. ומחייכת, בוכה משמחה

כי את לא יודעת אחרת.

כי משום מה את באמת אוהבת אותי.

אבל אני לא אבוא.

אני במקום אחר.

את תמשיכי לחכות,

ואף אחד לא יבוא לקחת אותך משם.

יום אחרי יום מילאתי לך את הלב בתקווה,

יום אחרי יום הכנסתי אותך עמוק יותר ויותר לתוך הסיפור שהמצאתי בשבילך,

עד שלא ידעת להבדיל בין אהבה לבין המשחק שלי

בין תשוקה לבין הנוחות שלי

בין קרבה לבין אמת בין שני אנשים.

את לא היית אישה עבורי. לא היו בי רגשות אלייך.

נעלמתי.

בלי אזהרה, בלי הסבר, בלי לחשוב אפילו לרגע מה זה יעשה לך.

והנה, שנה וחצי אחרי,

ואת עדיין יושבת במרפסת בארבע לפנות בוקר,

הזיה.

את זוכרת כל פרט קטן עליי, כי הראש שלך מלא בי.

ואני?

לא חשבתי עלייך אפילו לרגע.

שלחת לי עוגת פרג , כי את זוכרת

בטח שאת זוכרת

ואני אפילו לא אמרתי תודה.

כי מה את בשבילי?

משהו שהיה פעם נוח ועכשיו לא רלוונטי.

מי את בכלל?

את רוצה סוף, את מתחננת לסוף,

אבל אין לך סוף,

כי השארתי אותך חיה-מתה.

כלאתי אותך בכלוב של אהבה מדומיינת,

זרקתי את המפתח,

והמשכתי לחיות את החיים שלי.

עם אחרת.

במיטה אחרת.

בחיים אחרים.

ואת?

תמשיכי לשבת שם, במרפסת,

לחכות למישהו שלעולם לא יחזור.

 

ראיתם את "נבואת קסנדרה"?

 

 

הסעודים רצו זכויות על הסדרה. כל כך חשוב לפתוח את העיניים ולראות למי אתם נותנים את הכסף שלכם.

 

תגידו לי מה חשבתם?

 

 

לפעולה פשוטה אחת שלך

 

גומר לי בפה

 

מה אני סוג ז?

לנגב שאריות שפיך מהגוף שלי

לללקק שאריות שפיך מהשערות ערווה שלך

לשאוב שפיך מהרצפה של החדר המטונף הזה

 

 

פעם להשפלות ביניינו היה קונצנזוס. 

 

 

דוהרת אלייך כי אני כבר באיחור של רבע שעה. אבל כל זה בשביל להיות לבושה מדוייק בשבילך. אין פה שיקול בכלל, הכי חשוב זה להיות יפה בשבילך, תחרה לבנה עדינה כמו שרצית.

 

הכבישים ריקים וכל הדרך אזעקות. אני מפחדת מלאחר יותר משיתקיל אותי טיל. לבסוף אני מגיעה לפניך. איזו הקלה מכל הלחץ. אבל אין לי ברירה ואני צריכה דלק. אתה מתקשר.

"איפה אתה?" אני דואגת אם איחרתי.

"שלום." אתה אומר. 

"איפה אתה?" אני בדיוק אפספס את הפנייה..

"איפה את?"

"איפה אתה?!" אני נלחצת.

"מה זה?"

"אני לפני הפנייה.."

"לא מעניין אותי איפה את. את צריכה שאני אאפס אותך? 

תעני לי."

 

כל הדרך טילים ואני לא רוצה שתכעס עליי עכשיו לפני הפגישה ואני מתחילה לבכות בטלפון. בדרך. מנסה להחזיר את החיוך עד אליך.

מתמקמת על הברכיים מולך, כבר מבינה שאני לא אקבל חיבוק חם והדמעות ממשיכות. 

"יש לנו אורחים היום?" אתה שואל אותי ואני עונה שלא. אתה תוחב לי את הראש עמוק מתחת לשולחן עם התחת למעלה והאיברים שלי פתוחים מולך. אתה פותח את הטלפון ומייצר לך את החברה שאתה רוצה ומתחיל לדפוק לי את החורים. אני לא יודעת עם מי אתה, אבל אני? איבר.

אני מתקן. אני צעצוע. אני כלבה. 

 

כמה שעות אחכ אני כבר בבית ואומרת לך שאני ככ מתגעגעת אליך. 

כמעט לא ראיתי אותך.. 

 

אתה מסופק. אני מורעבת. 

מפלצת!

צייד ניצודים. 

זה ספורט חדש. 

לצוד בנות אדם מרצות.

 

הרכב הכי גדול, גורם למרצות לרצות להכנס פנימה. לברר האם הוא פיצוי. האם הוא פנוי.

אני מתחילה להבין את הדפקה של זה.

נקודת זמן שחופפת בין אתה ואתה אז. לאתה ואתה היום.

 

בשניהם זה לא אני ואתה. 

אבל אולי אני יכולה "להשיג" (וגם: להדביק קצב) אותך איכשהו.

 

 

אני הולכת מחר לפסטיבל פורים השנתי. 

אני בעצמי בת אדם מרצה. 

 

 

פורים וריצוי. מה לתחפושת וריצוי. 

הרבה!

 

הבאתי הרבה תחפושות להחליף..

כי חלילה שלא אמצא חן בעיניי זה שאני רוצה. 

 

 

אני יודעת שאתה לא תבוא

אז אני לא יודעת איך להתחיל.

 

כילדים קטנים אנחנו לומדים איך לעשות מניפולציות על ההורים שלנו בעיקר, אבל על כל הסביבה, ובכך להשיג את מה שאנחנו רוצים. תמיד איכשהו הייתי מצליחה להזיז דברים במניפולציות ומשיגה בסוף את מה שאני רוצה.

 

אבל אתה עשית לי שח מט!

 

 

 

 

וחושבת עליך סופר לי עד 10 עד שב-10 אני גומרת, שומעת אותך סופר לי. 

 

חושבת על היום הזה שנתת לי למצוץ לך בבית הקפה ואחכ הזמנת לי מונית כי איבדת את הסבלנות אליי. 

 

מדמיינת את הזין המושלם שלך. כמה שהוא יפה!

דמיינתי את הבליטה שלו עם המכנסיים.

 

 

איך שנתת לי למצוץ לך (נתת זאת לא המילה. אתה לקחת. אין מילה יותר מתאימה לזה? לא הייתה לי ברירה) כשאתה נוהג במיצובישי הגבוה שהיה לך ונתת לי כסף על המציצה לפי איך שאתה מדרג אותה. כולם ראו אותי. כל מי שהיה גבוה מספיק להציץ לתוך האוטו. 

חושבת שעוד לא נתת לי למצוץ לך באוטו החדשה שלך. אולי אני לא ברמה שלה? 

 

אני לא ברמה שלה ולא ברמה שלך. 

לא ברמה שלך.

 

ככה אני גומרת.

 

ואתה מחנך טבעי

 

ידעת איך לקחת אותה

באמצעים שהיא קראה להם קסם

 

 

אתה 30 שנה מעליה. ו 15 שנה מעל בני גילך הביולוגיים. 

 

במילים. לאט. בהתעללות המאפיינת אותך, לוקח לה את הטוב והרע. מערבב את העוגנים שלה.

 

 

היא רודפת אחרי כמוך. 

אחרי שנעלמת לה. 

 

 

*מלח  ימלוך. 

(תנשמי)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שאלתי אותך על הגרסא שלך..  

תגיד לי חם קר.. 

 

 

אוי אצלך מה חם ומה קר... 

אתה מרשה רק עם הלשון. 

 

 

 

 

אתה כתבת פוסט לא פוטוגני. כולן עשו לך קינק שיימניג.

 

והיא בכלל לא הבינה שהיא הגיבה לך. אבל היא הגנה על הפנטזיות הנישתיות, לפני שהן היו הקהל הרחב. 

 

 

למי את קוראת הקהל הרחב?? אתה שואל

אתה יודע? יש ספר. של פסיכולוג. שאומר מה בני האדם מחפשים. היה שם כתוב תשומת לב. וזה שאתה לא מחפש תשומת לב ממני זה לא בסדר. כי ככה כתוב שם. והוא פסיכולוג.

 

וכשאתה קורא את זה

אני מקווה שאתה שומע את הקול שלי עוצרת בין נקודה לנקודה, בדיוק כמו שאתה מדמיין בראש שאני אומרת את זה.