לפני 5 שנים. 20 ביוני 2019 בשעה 17:56
לקחת אותי למועדון הזה כי ככ רציתי, הרבה זמן ביקשתי ממך לראות איך זה מבפנים.
נכנסנו לאולם הראשי ואנשים ישבו סביב שולחנות צופים באיזה שואו על הבמה. אנחנו עמדנו צמודים לקיר הכניסה ולצד הוילון שמכסה את פתח הכניסה.
היה חשוך ופרצופים לא ניתן היה לראות. רק צללים של אנשים הישובים סביב השולחנות ועל יד חלקם דמות נוספת מחוברת בשרשרת. אני יודעת שזה מגרה אותי. הצללים וכל האפלוליות.
על הבמה עומד המנחה מדבר עם איש אחד שעלה על הבמה אבל אני מתעניינת הרבה יותר בסביבה. אולי 20 שולחנות שברובם 2-4 אנשים. יש גם שולחנות עם בודדים. שותים ומעשנים. מצד ימין מתפתלות מדרגות ובסופן טרסה. אנשים נכנסים פנימה. הייתי סקרנית. ביקשתי מהאדון שיקח אותי לסיבוב למעלה. עלינו.
המקום עם מסדרון ארוך בצורה מעגלית שמתעקלת ומקיפה את כל המועדון, ככה זה מרגיש ומצד ימין הכל חדרים עם מיטה זוגית. מוזיקה אחרת מכל חדר, בלי דלתות והחדרים ברובם מאויישים. בחלקם זוגות אך מה שתפס את עיני זה החדר שבו היו ביחד הרבה אנשים. היה נראה שכולם נהנים, שם לא היו שרשראות אבל היו לחלקם קולרים והם שכבו מעורבבים על מיטה ענקית. מתלטפים ונראים כמו שק נחשים שמתחככים ושומרים את הארס לאחר כך. בשאר החדרים היו צווחות של פחד וכאב שפחדתי להסתכל ובחלק מהחדרים היו גניחות של הנאה.
עשינו סיבוב עד שהגענו חזרה לטרסה וירדנו להתיישב למטה. על הבמה הייתה אישה שנראית כמו כלבה. קשורה דרך הקולר שלה בשרשרת עבה, על הברכיים מחזיקה את גופה על מפרקי כפות הידיים וכפות הרגליים. האדון שעל הבמה חופר באיבריה האחוריים והיא שקטה. לא נעים לי להתסכל על המבוכה שלה ספק אם היא מתענגת על המגע שלו, ספק נלחמת בהנאה שלה למול הקהל. אני מורידה את הראש ורק מדי פעם מציצה לבמה. "אמרתי לך שהמקום הזה סתם, ושאין לך מה לעשות כאן" אמר האדון שלי. אבל אני רק רציתי תמיד את מה שלא היה מושג. שנתיים הוא אומר לי שאני לא אוהב את המקום הזה שאליו הולכים כל האנשים שיש להם עניין.
הגברים כולם נראים מכובדים. יש גם כלבים ממין זכר שפניהם מכוסים וגם הם הולכים לצד הבעלות שלהם, צמודים לכפות רגליהן. רובן גדולות, מעשנות ויושבות בשולחנות הרחוקים מה שנחמד כי אני לא רוצה להריח את העשן שלהן. המקום מרווח ולא דחוס ולכן עשן הסיגריות לא חונק אותי והאוירה היא של הטבע בגלל התקרה הגבוהה. כמו מחנה חשוך שבו אין פנסים וכולם תחת כיפת השמיים.
הערב ממשיך ובמופע הבא גבר מכובד עולה עם הכלבה שלו ומציע אותה למכירה פומבית להערב. גברים וזוגות מציעים עליה הצעות ובסוף זוג זוכה בה. אני מניחה שכל הערב היא הייתה איתם והאדון שלי אמר לי שעכשיו ההשגחה עליה היא ממאבטחי המקום. מוזר לי. "איך המאבטחים יודעים מה יותר מדי עבורה או האם הם עוברים את הגבול?" "כשהאדון שלה מציע אותה למכירה לאותו הערב - יש חוזה שהוא מביא איתו. הצדדים חתומים עליו והמאבטח משגיח שאכן לא עוברים על התנאים, אבל בדכ אין בעיות עם זה כי האדון שלה לא מתרחק יותר מדי. העניין שלו בערב הזה הוא בהנאה שלה" הוא מסביר לי.
המופע הבא פיתח אצלי פחדים. עלו שוב זוג, אדון ושפחתו, שהפעם השפחה למכירה ללא החזרה. בגלל שכנראה מאס בה ורוצה להתחדש בצעצוע מאתגר יותר. אבל למה בעצם בדרך הזאת? למה לא לשחרר אותה לגמרי? למה למסור אותה מיד ליד? "היית קונה אותה?" והוא ענה לי שלא. האדון הציג את היתרונות של השפחה שלו, מנקה, מבשלת, מקלחת, מטפלת, שותקת, מארחת ועוד.. היא הייתה יפה. גוף נשי ושופע, חמוקיים עסיסיים, שדיים מלאים וגדולים, שיער מתולתל דק אסוף בקוקו עם פוני קופצני כשל ילדה, נראה רך. מתאר את תכונות האופי שלה - כנועה ומנומסת, צייתנית ודייקנית. מציג את חוריה והחסרון היחידי שהוא מציג - חור תחת שיש להשתמש בו על בסיס יומי על מנת להשאירו רחב, אחרת הוא מתכווץ די מהר. אך מי שיקנה אותה, יקבל אותה במצב לשימוש מיידי. האדון המוכר נותן מופע ראווה לשמיעת השפחה, שואל אותה שאלות אחכ קושר אותה באויר דרך טבעות שהורדו אליו מתקרת הבמה, מלטף אותה. מלטף כמו בפעם האחרונה שילטף. "מכאן היא נלקחת וזהו?" אני בהלם. "הם הגיעו מוכנים לכך, אני בטוח". ממשיך וצובט את הפטמות, מנחית ידו על ישבנה והיא מוציאה קולות שקטים שחמודים בעיניי. יש משהו מתוק בפנים שלה. פה קטן, אף קטן. כנראה שזה זה.
באותו לילה ישנו יחד. חלמתי עליי ועל האדון שלי שמוכר אותי. לי לא היה מקום לויכוח, עובדה יבשה שנקבעה. נלקחתי באזיקים לביתו של הזר שם השתמש בי ואנס.
את הסיוט הזה חלמתי בוריאציות שונות ועד היום אותה סצנה מגיעה במסווה בתוך חלומות אחרים. לא פלא שהיום אני מתה מפחד כשאתה מתמקח עם גברים על המחיר עליי. אני מפחדת שתמכור אותי לתמיד.
אבל אני סומכת עלייך
אחרי שנים יורד לי האסימון. היא הייתה גאה שמוכר אותה. סמכה עליו. הוא שמר עליה ודאג לה ולכן מכר אותה. היא שירתה אותו נאמנה והוא נתן אותה מתוך דאגה לה. הצורך של השפחה לשרת ולרצות לא ימומש ללא אדונה. השחרור האמיתי הוא מכל עבדות והוא הנורא ביותר, ללא בעלים. אני בטוחה שאהב אותה מאוד ולכן מכר אותה.
