לפני שלושה חודשים. יום שישי, 10 באפריל 2026 בשעה 18:01
לא אהבתי אותך.
לא אהבתי אותך אפילו לרגע.
לא הייתה לך שום משמעות מעבר לנוחות שהענקת לי.
היית כלי. גוף.
דרך להעביר את הזמן כשלא היה לי כוח להתמודד עם החיים..
הייתי צריך מקום לברוח אליו, ונתת לי אותו בלי לשאול שאלות.
שליש חיים.
הייתי צריך מישהי שתיתן בלי גבול, שתוותר על עצמה למעני,
שתאהב אותי גם כשלא מגיע לי, ונתת.
בזמן שאת חיית ונשמת אותי - אני חייתי ונשמתי את עצמי.
לא אותך. אף פעם לא אותך.
נתת לי את הגוף שלך, את הנפש שלך, את כל מה שאת.
שכבתי איתך, לחצתי על כל הכפתורים בראש שלך
עד שלא ידעת מה אמיתי ומה רק משחק שלי.
והמשחק הזה נמשך שנים.
נכנסתי ויצאתי מהחיים שלך מתי שהתאים לי.
השארתי אותך לבד, מבולבלת, מרוסקת, ועדיין חיכית לי.
ידעתי כמה את שבירה,
כמה הראש שלך מלא בסופות, כמה את חולה,
כמה את נאחזת בכל מילה שלי כאילו היא חבל ההצלה האחרון שלך.
ברור שידעתי.
ברור שראיתי איך את טובעת בתוכי,
ועדיין החזקתי לך את הראש מתחת למים.
כי זה היה פשוט.
ידעתי שאם אמחק את עצמי מהחיים שלך,
זה ירסק אותך יותר מכל דבר אחר,
ועדיין עשיתי את זה.
ידעתי כמה את חולה. ידעתי שאת נכה.
לא מסוגלת להתמודד עם נטישה,
ועדיין, יום אחרי יום, נכנסתי לך לתוך החיים, לתוך הראש,
לתוך הגוף ושיחקתי.
הייתי שם כשהיה לי נוח.
ואת?
את עדיין שם, יושבת במרפסת בארבע לפנות בוקר, מחכה שאבוא.
מדליקה נרות, לוחשת לשמיים.
אני יודע שאת עדיין שבורה,
לא מאמינה לאף גבר,
לא מאמינה לעצמך,
שהאמונה שלך באהבה נשרפה בדיוק כמו שנשרפת איתי כל לילה מחדש.
ואני יודע, אני יודע! שאם הייתי מופיע,
היית פותחת לי את הדלת. ומחייכת, בוכה משמחה
כי את לא יודעת אחרת.
כי משום מה את באמת אוהבת אותי.
אבל אני לא אבוא.
אני במקום אחר.
את תמשיכי לחכות,
ואף אחד לא יבוא לקחת אותך משם.
יום אחרי יום מילאתי לך את הלב בתקווה,
יום אחרי יום הכנסתי אותך עמוק יותר ויותר לתוך הסיפור שהמצאתי בשבילך,
עד שלא ידעת להבדיל בין אהבה לבין המשחק שלי
בין תשוקה לבין הנוחות שלי
בין קרבה לבין אמת בין שני אנשים.
את לא היית אישה עבורי. לא היו בי רגשות אלייך.
נעלמתי.
בלי אזהרה, בלי הסבר, בלי לחשוב אפילו לרגע מה זה יעשה לך.
והנה, שנה וחצי אחרי,
ואת עדיין יושבת במרפסת בארבע לפנות בוקר,
הזיה.
את זוכרת כל פרט קטן עליי, כי הראש שלך מלא בי.
ואני?
לא חשבתי עלייך אפילו לרגע.
שלחת לי עוגת פרג , כי את זוכרת
בטח שאת זוכרת
ואני אפילו לא אמרתי תודה.
כי מה את בשבילי?
משהו שהיה פעם נוח ועכשיו לא רלוונטי.
מי את בכלל?
את רוצה סוף, את מתחננת לסוף,
אבל אין לך סוף,
כי השארתי אותך חיה-מתה.
כלאתי אותך בכלוב של אהבה מדומיינת,
זרקתי את המפתח,
והמשכתי לחיות את החיים שלי.
עם אחרת.
במיטה אחרת.
בחיים אחרים.
ואת?
תמשיכי לשבת שם, במרפסת,
לחכות למישהו שלעולם לא יחזור.
