לפני בערך עשרה שבועות כשהתחלנו להפגש כל שבוע ואתה ביקשת שאקבל את זה שאתה תפגש עם אחרות אם אתה תרצה והיה לי קשה, אתה זוכר? מפגש אחרי זה החלטתי שאני אקבל את זה. אמרתי לך את זה גם בטלפון ואתה ניסית אותי גם במפגש והחלטתי להישאר ערומה מולך במובן הזה. להישאר עירומה זה אומר שזאת נקודה רגישה אצלי שמאוד מאוד קשה לי לשחרר כי היא מעוררת רגשות חזקים וגם כי יש לה פוטנציאל להוציא אותי מיציבות.
רציתי לעשות איתך את הדרך הזאת כי ידעתי שזה יקרב ביניינו וזה באמת קירב. הורדתי מגננות גם בנושאים אחרים וחשבתי לעצמי שאם אני הולכת על זה, אז מה טוב שאוסיף לזה עוד דברים שחושפים אותי ואת החולשות שלי. תבין. מצד אחד אלה דברים שמאוד מחרמנים אותי ומפחידים אותי, גם להודות בהם, כמו להודות שאתה מחרמן אותי בגלל הרכב שלך ושאתה נראה לי יותר מצליח ונהנתן פתאום. אז כמו שנפתחתי עם הרכב שלך, נפתחתי גם עם הארנק שלך והתחלנו לדבר על כסף. השיחה שעשינו בטלפון על זה ששילמת למישהי וכבלת אותה אליך דרך הכסף. זה יפה בעיני. והתחלנו לדבר על האספקטים שמעניינים אותי בהקשר לכסף ואליך. נושא ככ רגיש.
וממפגש למפגש הרגשתי שאני חוקרת איתך דברים שמעולם לא העזתי להודות בהם ובטח לא לשתף. עפתי איתך גבוה במחוזות המחרמנים החדשים שגילינו יחד. היה לי צורך להשתחוות אליך כי זה עוד יותר נמוך תחתית מאשר להיות על הברכיים.. כמה שזה חירמן אותי כשהתכופפתי על הברכיים, הורדתי את הראש לריצפה להשתחוות אלייך ופתחתי את הברכיים. הלשון שלי לבד(!) חיפשה את אצבעות הרגליים שלך, לטעום מקצה הסולייה שלך. הלב שלי מרחף על ענן מצמר גפן מתוק איתך בחדר. הבטן שלי מלאה בפרפרים והמוח שלי מהופנט, סוגד לך.
ממממ
יומיים אחר כך עדיין ריחפתי. ואתה כבר לא היית בארץ. גם לא יצרת קשר. ולאט הראש שלי ירד מהעננים והגוף נהייה לי כבד. אני חושבת שזה היה דאון. כמו מלנכוליה. על סף התקף חרדה.
עד שחזרת והתקשרת כבר לא יכלתי לעצור מולך את הדמעות. למה אתה עושה לי את זה? הפאניקה... מתי תחזור... ומתי תתקשר... ואין לי אוויר. אני פורצת בבכי כשאתה מתקשר אליי מהארץ. אומרת לך כמה התגעגעתי אליך במקום להגיד לך שאני לא מסוגלת יותר בלעדיך.
כשאנחנו נפגשים שוב אני מפחדת לעבור שוב את רכבת ההרים הזאת. לטפס איתך הכי גבוה ואז להשאר לבד עם כל הואקום. ואין לי מושג למה זה ככה. ואני יודעת שתמיד אתה כאן וששום דבר לא השתנה. אבל אצלי קרה משהו. שיחררתי את הפחדים ואת האגו במשך כמה שבועות והייתי הכי עירומה איתך ברצף! כל כך פחדתי שאני אצליח לעוף גבוה. ועוד יותר פחדתי ממה שעשוי לקרות אחכ. שאני אתרסק על הפרצוף על האדמה הקשה.
זה מסוג הדברים שאני לא יודעת מה ואיך מתנהגים איתם. להיסגר? לתת לזמן לעשות את שלו? שוב נסעת ואני מנסה להרגיע את עצמי אבל תכף הפאניקה שוב תבוא ותציף אותי מדמעות.