אני לא שלך
כשאתה מאוכזב ומרפה זה מבחיל אותי. זה כואב לי ברמת הבטן, הלב והנשימה. זה במוח. במחשבות. זה לא נותן לחשוב על סדר היום, על התכניות, זה ממש מפריע ברמת הקשב והריכוז. מדברים אליי, מפריעים - מפריעים להגיע לשיא החשיבה והולדת קצה. שקט, בבקשה! הכאב מדורג נמוך מאוד. מאוד. הכי נמוך וכואב. הרבה יותר כואב מכל כאב.
כשזה לבד זה בלתי נסבל. לעבור את זה לבד. האדמה רועדת, אני רועדת, האי שקט שלי והפחד.
אני מתחזקת רק כשאנחנו בסדר. ככ תלויה בהתנהגות שלך וסופגת ממך.
כשזה מתחיל להרגיש כמו רצפה אני יודעת שאני במקום שלי. איאחז בה ואנשום. מנסה לשמר את הרגע הזה, בין הרגע הזה לבין הרגע שבו אני שמה לב שהכאב הזה פחת לרמה נסבלת.
מתרחקת, שומרת על הניטרליות ומחזיקה את הלחיים - שלא אחטוף את הסטירה המסובבת שלך. כשמתעייפות לי הידיים אתה מלטף אותן - בגב כף היד. המגע שלך מכרסם ומוריד מגננות. אם עמדתי ככה, מחזיקה בלחיים - מפרקי הברך והצוואר קורסים, הידיים מתארכות על הרצפה וכולם יחד מכריחים אותי להשתחוות אלייך!
הבאר שלך פתוחה ואני מפחדת להביט שמא הצל של המפלצת שלך ישתקף על אחד מהקירות.