באחת השיחות עם אלוהים, כשאני מיטהרת ומזוקקת לאמת התהומית שלי - עלתה השיחה על זה.
אתה מרדד אותי תמיד, רואה דרך העלים. אתה מכתיב את המציאות שלי דרך ההבנות שלך. אתה מכתיב את המציאות של כולם. המציאות של אחת נקשרת במציאות של אחרת. הניסויים במעבדה שלך משקיטה את הנטרפת שלי, האלוהים הרחמן והתחמן שאתה, השטן שאתה, המכשף המבשל והבוחש, הרוכש את תאי מוחי. המייבש והבוחל, השוחט והנוגה. אתה ארומה מלאה בפז, שותה, שותק אך כה צועקקק.
(זה היה כריקוד)
פותח הדלת, המותח את החבל, מהדק ובודק, מרפד במסמרים, מהמם עם חשמל וקשת הרפלקס, הצריבה עולה אחרי, על הלחי, על התנובה, על המסחטה והמחראה. וזו ההענקה, היכולת שלי לשלם, ההזדמנות היקרה, מקפידה לבוא בזמן, אפילו בלי שעשיתי פן הכל הלך חלק. אך הכל יכל ללכת אחרת, דוגמא יפה הייתה גם היא. יותר מדי בזוקה בוודקה, יותר מדי שחרור במקום לא מוכר והנה הדוגמא.
לאט נבנו להן עשרת הדיברות, תלויות על ראי שנקנה למטרות דפיקה יומית, כתובות על הראי ורק עליו. מתנהגת ככה. כל משפט נכתב בדם. כל טיפת דם הורידה את ההמוגלובין שלך, סיימת עם אנמיה קשה. תסמיני האנמיה ירקו עליי.