אני אדם שמאוד קנאי לפרטיות שלו.
זה אומר שאני יכולה להתנהג כאדם מוחצן ופרובוקטיבי ולא לשם תשומת הלב שבזה אלא רק כי אני חיה את הרגע.
לפני 5 שנים בערך - במשך תקופה די ממושכת של אפילו כמה חודשים, הרגשתי שאני שרויה במצבים דיסוציאטיביים כמעט כל הזמן. זה אומר שאני חווה את הסיטואציה, אבל גם תוך כדי - רואה את עצמי כמו שד מעליי שצופה בכל.
במצב דיסוציאטיבי אי אפשר לצאת עם חברות ולרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל, כי את מסתכלת עלייך. אי אפשר גם לצאת לדייטים, לעמוד על במה ולעשות סקס בלי לראות את עצמך מבצעת את זה (ולשפוט את עצמך לרעה בדכ).
זה עבר אחרי כמה חודשים וחגגתי את זה. ההסבר המדעי פחות דחוף לעכשיו. אבל להנות מרגעי האושר הקטנים בהם אף אחד (את) לא בוהה בך ובוחן אותך משחרר עד שמיותר לתאר. אלכוהול מאוד קרוב לתחושה.
אני לא רואה באדם פרובוקטיבי כאחד שבהכרח אוהב את תשומת הלב.
אז אפשרי להשתולל בפראיות וברעש - בשקט? תנו מרחב. העצה של איך להתערות עם העדר משעממת אותי עד מוות
וסתכלו לצד השני כשאתם פונים אליי