My Sanctuary

הייתה בי תקווה שתחזור מאתמול קצת שיכור, קצת יותר שמח,

תעביר את היד שלך בשיער שלי, אני אתעורר באפלולית קלה ולא נעשה את הרגיל שאתה מכפת אותי ובועל את התחת שמזמן כבר לא מתנגד, בלי הכנה אלא תמשוך שאקום. שיהיה לי לא נוח וקר מהמיטה החמה והנעימה.

תגרור אותי לסלון, תתפוס בעורף שלי עם היד החזקה שלך, תלחץ היטב במקום הנכון שהמחסור בדם יאדים את פניי ואתערפל רגע לפני עילפון, תדחף את כולי למטה עם ראש למטה ותשאיר אותי על הברכיים כמה רגעים, בזמן שאת שולף רצועת חנק מבין מגוון הקולרים שלנו.

נכון אני לא ראויה לקולר שלי כרגע, אבל זה רק למטרת החנק אפשר גם עניבה או חבל רק שיהיו צמודים לי לגרון ויזכירו לי שהוא לא שלי, אלא שלך, ללא אוויר, לחוץ, דחוס. תחזיק אותי ממנו עם שבריריי אוויר, תשלוט בכל גופי לא רק בידיים אלא גם באוויר, בדם, ותחדור לגרון, אל תתנצל, אל תהסס, אני אחנק, תיתן לי שניה ותמשיך. תמלא.

למה לגרון?

כדי לשרת אותך בצורה הכי שירותית. כי משם אני לא יכולה לגמור.

כי משום רק אתה גומר, ממלא, משתמש,

ואני נשארת רטובה, מגורה, כמהה,

אלייך.

אני קוראת אותך, אחרי שנים שלא כתבת...

ואני תוהה, וכמו תמיד הכתיבה לי היא בית, אני לא מסוגלת להוציא מילה,

קראתי לך לעזור לי לפני רגע, לא כי לא היו לי פתרונות, אתה מכיר אותי. אלא כי אתה בתוך הכאוס וכמה שזה נראה טמטום ושטות להכנס למצוקה בגלל עגיל, פשוט, שנעלם בכיור, זה לא העגיל כמו החוסר וודאות, התכנון שהתפוגג לו לרגע, המצוקה סביב הכל שנשברת לשניה בגלל דבר פעוט. 

אז קראתי לך, כדי להרגיש את הנוכחות שלך, אותך לידי, איתי, דואג לי, מציל אותי. 

ואני תוהה,

אם מתישהו יגיע הרגע שתזרוק לי על המיטה משהו שתבחר מהארון, לא חייב אפילו תואם לעונה, קצר, חשוף, לא מועיל בלכסות את הבושה שאני, 

תזרוק למיטה, או לרצפה, או לידי ותגיד לי תתלבשי, הולכים. 

תדאג מראש לסבתא עם הילדים ותגיד לי תתלבשי,

תבחר מה שתבחר, פשוט תצווה עליי,

תפקוד עליי, תשמשי אותי, תיכנעי לי, תרצי אותי, תספקי אותי, תשתמש, תעשה מה שתבחר,

אני אהיה פה. 

למרות שלא הרבה נשאר והרבה התפורר באדיקות שהייתה, כי ככה זה מלחמות, מבצעים, ילדים, מחלות, ניתוחים, הכל שוחק, את שנינו

ועדיין, אני לעולם לא אסרב לך. 

באותו רגע בלי לומר מילה אתלבש ואהיה מוכנה. 

ואבצע,

מה שתגיד,

איך שתגיד,

מתי שתגיד,

גם אם נראה לך שאני לא,

והשליטה איננה בי,

ואני כועסת, 

אולי פגועה,

אולי מבוהלת כי אני פגעתי,

אולי חרדה כי אני חטאתי

תבדוק את זה,

תשרוק לי,

תפספספס לי,

תקרא לי לרצפה,

מוזמן לבדוק אותי בכל רגע,

אפילו מבט אליי ותנועת יד של לכאן,

אני אזרוק הכל וארד. למקומי.

אעשה הכל, תמיד, כדי לשמוע ממך ורק ממך:

כלבה טובה

ילדה טובה

גורה.

The most agonizing of all is the loss of a special interest, one that is so deeply integrated into one’s soul that its absence feels like a phantom limb. BDSM and the 24/7 D/s dynamic weren't just "interests", or a simple flare that needs to be left, it was a contract. It is the rhythm of my heartbeat and the structure of my sanity.

Now, that rhythm has stopped. My heart no longer beats to the sound of his.

When your special interest is a relationship dynamic, its loss isn't just a quiet hobby, it’s a silent collapse of your world, bit by bit the fun, the live, the happiness are depressed and suppressed. As a submissive in heart, I don’t just want his lead, I regulate through it. Without the reins, I am untethered, drifting in a sensory overload that I no longer have the tools to manage.

The longing for him to take control is a physical ache. But my man, my Sir who holds the power to beat out the pain in me is gone, he is locked in his own prison of burnout.

It is a cruel irony, the two of us are drowning in the same sea, yet we cannot reach for each other. I am starving for the power that anchors me, while he is too depleted to even hold his own weight. We are forced into a strangers existence that feels like a lead weight, stripping us of the only language we know how to speak.

Mourning the Muse

This burnout has silenced my art and paralyzed my pen. My creativity was fueled by the intensity of our exchange, and without it, I am a stranger to my own expression. I look at my work and see a person I no longer have the energy to be.

I am living in a place where the identity I spent years building has been replaced by a hollow survival mode. It is a grieving process for a self that is still technically here, but entirely out of reach.

Illustrated by Gemini 

בעיניי מוחי בין אם איתך, בין אם לא, אני כבר אבודה בתחושת הביחד-בנפרד הזאת. 

אבל לרגע בעולם אוטופי, שבו הילדים כולם ישנים בלילה במיטות שלהם בחדר הממד-ילדים ולא שלנו, עלינו, בינינו. 

יש לנו עוד חדר, שאותו נרוקן מכל תכולה מפריעה, לא נחזיר אותו להיות המשרד שלנו, אלא נשמיש אותו כחדר שירות. 

בארון החום הגדול יהיו הבגדים שלו, או שלה, עם עדיפות לשלו, כדי שההשפלה והמעמד יהיו נכונים יותר. 

מקופלים ומסודרים היטב, לצד בגדי מנקה, פפיונים בכל מיני צבעים, מדבקות, תחפושות, פאות, מסיכות, תיק הכלים שלנו והכספת. שתכיל מפתחות שרק לי ולך ידוע מה הקוד אליהם. לא אשא את המפתחות לכלובון שלו ביד אלא בכספת נעולה. 

הנשלט שירות שלנו, יהיה שלנו, לא רק שלי, אתה אולי תרגיש בעלות נכונה יותר מאשר עליי, למרות שהנפש שלי קשורה בשלך לנצח. השליטה, משתנה, כמו רכבת הרים.

הוא יהיה בכלובון תמידי, יש לנו

locktober, no not November, denial December

ונמשיך...

הוא ישוחרר למקלחות בפיקוח, כדי שלא ישוטטו להן ידיים בטעות מלבד רחצה טובה. 

יהיו לו משימות כמו שטיפת הבית, אבק, כלים, כביסות, סידור. מידיי פעם אולי ללכת איתי והילדים לפארק או איתך והילדים לפארק. צלע שלישית, אבל שירותית. נוחה. 

נוכל להשמיש אותו לשולטים חברים בתור בובת מסירה, ונדאג לו לחדר מחייה נוח, לא אשתמש בו, ואתה אולי גם לא כי השליטה תהיה מנטאלית, עונשית, לא מינית. מלבד הכלובון שינציח את מעמדו. 

אם הוא ירצה נשחרר אותו לדייטים במידה ויחפש בת זוג אבל לא שולטים. כי זה שלנו. וזה יצטרך להיות בהסכמה מראש ובקשה מפורטת. 

כמובן שנשלם לו משרה חלקית, והוא ייאלץ להיות סטודנט או עובד מהבית במשרה כלשהי שלא תעלים אותו יותר מידיי מאיתנו כי הוא צריך להיות נוכח בשירות. לא ארצה שיעבוד משרה מלאה 7 עד 17 ואז לא יהיה לו זמן אלינו. 

אבל אני חיה בעולם אוטופי. 

שאני יוצרת לעצמי,

עם עצמי,

לבד בספה,

ממתינה לעוד הבהוב פלאשים של אזעקה.

לעוד התקף חרדה שיגיע עם הסירנות העולות ויורדות.

אני יודע שאת כותבת,

תשלחי לי, 

תכתבי לי,

אני רוצה להיות פה גם כשקשה לך,

אני רוצה לדעת הכל, גם את מה שאת מסתירה מעצמך,

אני מכיר אותך יותר ממה שאת את עצמך ואני יודע, שעכשיו יותר מהכל את צריכה את זה,

את הכתיבה,

את המחשב ולא הטלפון,

את השעה שהשקט זורם בך והידיים מנגנות על האותיות ומוציאות את הכל החוצה,

כי במילים את לא יכולה,

כי בקול את רועדת,

כי במגע את כואבת,

אני יודע שאת צריכה אותי,

יציב,

גם לי קשה,

גם אני שבור,

גם אני בתוך כל הכאוס רק אדם שרוצה לחבק את אשתו בסוף היום ולדעת שהיא המקום הבטוח שלו,

גם אני כמוך,

גם אני סוער,

את השקט שלי כשאת יציבה,

אני אהיה יציב בשבילך כדי שאת תוכלי להיות יציבה בשבילי,

וכשלשנינו ככה קשה,

אני אהיה פה, כדי שנסער ביחד,

זה כל מה שרציתי לשמוע.

יש בי מעין געגוע רך, לנוקשות שבך. 

יש בי צורך עז לחזור לכתוב אותנו מתוך חוויה, מתוך עוצמה, מתוך הידיעה של מה שאיבדתי כדי להרוויח.

אדוני, אני אוהבת לכתוב אותנו ולמרות שהחלטתי שלא אכתוב יותר דבר אעשה חריגה, קלה... 

אדוני.. קח אותי כמו שאתה רוצה ואיך שאתה תחליט, אני יכולה רק לזרוע רעיונות ולתת להם לנבוט בך.

קח אותי, 

תסטור, תמשוך, תחזיק מהגרון ותעשה בי כרצונך אדוני,

אני אשמח לשמש אותך, להיות לך להדום, כרית לרגליים, הידיים שלי פה לעסות אותך, לנחם, ללטף, לחבק

אבל אני כמהה גם לצד האחר שלך, זה שרוצה להכאיב, לסמן, להוכיח שאפשר יותר. 

תיקח אותי לשימושך, קשור אותי לכיסא, פשק אותי, הצג אותי חשופה בפניך. 

קשט אותי באטבים צבעוניים, במצבטים על הפטמות, על העור בידיים, על הצלעות, הירכיים, תראה לי שאני רק בובה נתונה לשימושך. 

קשור לי את השיער אחורה, שלא אוכל להוריד את הראש מעינייך אדוני, כשאני מעורפלת הוא נופל, אל תיתן לו את העונג ליפול מולך.

דקור אותי במחטים צבעוניות, הדלק עליי נרות, נכון הלכלוך והכוויות אבל העונג, הוא אחר, קשט אותי כמו ילדה, במלא צבעים וחומרים. אפילו מדבקות ותלוש אותן כמו את העור ממני.

אני רוצה לשמש אותך, ככר פורה ליצירה, תיצור אותי בדמותך, ברצונך. חרוט עליי עם להב דק ועדין או ציפורן עוצמתית את שמך. סמן אותי. 

הצלף בירכיי שפרושות לצדדים וקשורות ללא יכולת תזוזה, צפה בי קופצת נאנקת מכל הנחתה ואת הפסים הדקים האדומים מצטיירים על ירכיי, ידיי וחזי, קשט אותי בידיים החמות שלך על ירכיי צייר אותך עליי

וכשתסיים עטוף את הכל בשבילך, לך כמתנה מותשת ומשומשת, בסרט אדום, או סגול, או כחול של אהבה

אדוני,

תן לי לשמש אותך,

כפי שתרצה,

כפי שעולה בך,

עם כאב ואפילו ללא כאב, 

רק לתת אותי לך. 

אדוני

אז אולי מחר תהיה בחופש אדוני? יחד איתי?

נעשה את כל מה שצריך ונפנה זמן אמיתי, שבו אתה מממש את עצמך, משתמש בכולך עליי. 

זמן שבו המחבט ישאיר עליי חותם, הרצון להיכנע יתערפל לחשק אתה תיקח כל טיפת התנגדות בכוח,

תכניע את הסוררת, תאלף את החיה. החיה שלך. 

תשאיר עליה חותם של שריטות, מכות, נשיכות, חורי מחטים, הבשר הלבן שלא סומן כבר עידנים ייקרע תחת הניטים וייכנע לתשוקתך עד אשר תרגיש שזה נגמר, ההתנגדות.

היא תהפוך להתמסרות, לעירפול חושים שנכנע לך אדוני, שכאן לשירותך ולסיפוקך ואז כשהסוררת תהיה כנועה.

תיקח את שלך. בכוח, תחדור את כולה עד אפיסת כוחות. של שניכם אדוני. 

תפרק את כל הרצון שלה למרוד, את כל הרצון שלה לשלוט. תוכיח לה שהיא רק גורה תחת הידיים המיומנות שלך אדוני. 

תסמן אותה

תכניע אותה

תאלף אותה

תפרק אותה

את הרכוש שלך אדוני. 

את הגורה שלך.

את אשתך. 

שמחכה לך.

כמו אז... 

לא הבנתי, בגלל שאני רוצה נשים ולא גברים, 

אתה מרגיש חופשי להאשים את אדוני בהפליה על מגדר?

בגלל שהבוטנים שלך לא מעניינות אותי, בגלל שאני מעדיפה גוף יפייפה, מושך, של אלה, ולא שק חבטות וסמרטוט רצפה כמוך?

תהיה גבר תעמוד מאחורי המילים שלך של קודם כל אדם בוגר, בן אנוש, איש שיח. 

אחר כך תקפל את הדף עם ההאשמות המגעילות שלך קטן קטן, ותדחוף אותו לתחת. חוצפן.

ולכל הגברים, שמכירים או שלא, שיח מכבד. מי שמכיר יודע שאני אוהבת לשוחח, כשמכבדים את הגבולות של אדוני ושלי. ועד כה, כל פניה שנעשתה בנימוס, בכנות, בלי הסתרה של זדון, נענתה באותה צורה. 

חבל שבחרת להרוס לעצמך...

קצת שיימינג : 

בא לי ים,

בא לי קפה ושיחה נעימה,

אולי חיבוק אבל אני שונאת מגע, 

אולי בירה, אני אוהבת אלכוהול, זה משמח אותי,

אני בחופש בחמישי,

איך אני מנצלת אותי?

בא לי לשבת ולצחוק, להנות מקפה ברוח של ים ולדעת שאת חושקת אותי ואת לא יכולה,

למה? כי ככה החלטתי. 

כי בא לי להרגיש נחשקת,

אני רוצה איזה משהו מסקרן ומעניין לחוות שוב,

הריגוש הזה, חסר לי קצת... 

להתרגש ממעשים שהם אסורים או מותרים בהגבלה. 

מצד שני, יש בי את הצורך הסדיסטי לחטוף אותך, או לפחות לכלוא אותך, אזוקה, אומללה, למלא אותך במה שאחליט, שתן, רוק, גמירה, בירה, לתקוע בך מחטים, אטבים, גומיות, לקשור לך את השיער לקרס אנאלי שלא תוכלי להוריד את הראש שלך מהמראה כשאת צופה ביצירת מופת שלי. ואז לגרום לך לגמור שוב ושוב עד שאת מותשת ולא זוכרת מי את, המבט מתערפל והראש יורד למרות הקשירה, שם אני רוצה שתרדי לי, תאכלי את כולי עד שאגמור ברעידות וגניחות עמוקות. וכשאסיים ואת סיימת את שימושך, לשחרר לך את השיער ולכתוב עלייך עם איפור, עם שעווה, עם סכין. 

INDIGO-LUNA

כי הלונה שבי משתוללת כשלאינדיגו יש זמן פנוי לחשוב. והיא רוצה לשלוף את הנשקים הכבדים. היא רוצה לחזור למשמעות ולמהות שלה חזרה כמזוכיסטית וסאדיסטית מן המניין. 

ומצד שלישי, אולי אני רוצה שאתה אדוני תיקח אותי בדיוק ככה? 😈😏😏😉

יש בי צורך להמשיך לכתוב את כל החוויות שעברתי. 

הרבה פה מכירים אבל לא מבינים, 

רוב הפרסומים שלא על הזוגיות עם אדוני, הם אלימים, בתת המחשבה, הם קשים, הם חוויות שעיצבו את רוחה של ילדה קטנה, גורה, פצועה. 

רובם היו סשנים נפלאים שהיו נחשקים ורצויים אם רק היו בגיל הסכמה, בגיל הבנה, בלי מסכת השידול הרגשי, הכאב הנפשי שעבר ועלה אחרי שנים של הבנה. 

מי ידע, 

מי הבין שהייתי רק ילדה? 

רכה. פגועה. 

לא הרבה הבינו. 

לא הרבה יבינו.

גם מי שיקרא.

לא בטוח שלעולם ידע.