My Sanctuary

אותי מתסכל לבקש שוב ושוב בכל דרך אפשרית ולא לקבל מענה... 

עדיין מחכה..

אני לא רק לשימושו, אני גם אשתו ואם ילדיו

**דיסקליימר - זה לא פרי מוחי ותודעתי אלא אירוע שקרה לפני המון המון שנים הרבה לפני שהכרתי את אדוני, מבין הצעדים הראשונים שלי בבדס"מ**

בעודי נכנסת לדירה של אבישי, השארתי את המגפיים בחוץ, היה קר ורטוב, גשם קליל הרטיב את נעליי והעדפתי שלא ללכלך את הכניסה לביתו. לבשתי סוודר דק עם צווארון גולף הדוק בצבע שמנת וג'ינס שחור עם שרשראות מתכת כסופות תלויים בשני צידיו. הלבוש שלי לא עניין את אבישי והוא דרש שאתפשט ואחכה לו שוכבת במיטה עד שיגיע. את הדרך לחדר השינה הכרתי ולכן כבר התמקמתי לקראתו לאחר שקיפלתי את בגדיי בצורה מסודרת על השידה לצד המיטה. תהיתי איזו הפתעה חיכתה לי, או מה הוא תכנן היום. זמן מאוד ארוך עבר בין המפגש הראשון שלנו, כמעט חודש או אפילו חודשיים אני לא מצטיינת בזמנים. שכבתי על המיטה ושמעתי את דלת הכניסה נפתחת, קולות של אדוני וגבר נוסף נשמעו ברקע. הדופק שלי עלה והנשימה שלי התקצרה, נשמתי באופן שטחי ביותר, עצמתי את עיני וקיוויתי שההפתעה הזאת תתגלה כבר עכשיו. לא תכננתי להיות עם שני גברים, ועוד ביחד. או שזאת בכלל לא ההפתעה שלי ואני לא יודעת מה עובר לי בראש שאני חושבת שאדוני יפקיד אותי בידי גבר אחר שמעולם לא שמעתי או הכרתי לפני. 

"לונה - סאני. תכירו" אלו היו שלושת המילים ששמעתי בעודי עוצמת את עיניי חזק ככל האפשר ומחכה לשמוע מה מתרחש פה בזמן שאני שוכבת עירומה על המיטה ומחכה לאדון שלי שאמר שהוא מתכוון לענג אותי אחרי שהוכחתי את עצמי אליו. פתחתי את עיני וראיתי גבר עצום, בהיר מאוד, הוא היה שמן, עם שיער בלונדיני קצר, עיניים בצבע כחול, מבטא לא ברור וקראו לו סאני. או לפחות ככה הוא החליט שקוראים לו כמו שאני החלטתי שקוראים לי לונה. למרות שאבישי ידע שזה לא השם האמיתי שלי אלא השם שאני בוחרת להשתמש בו. סאני היה מבוגר מעט יותר מאבישי, הוא היה כבר בן שלושים עם ניסיון לא מועט בנשים לדבריו והוא היה פה כדי לספק את שנינו ובמיוחד אותי. אחרי שאבישי יגיד לי שהוא מוכן למסור אותי אליו. אבל קודם. זה הזמן של שנינו וסאני ישב בכורסה בפינת החדר וצפה בנו.

אבישי הוציא מאחת המגירות חבילה חדשה של אטבים מפלסטיק, הם נראו מהסוג שמחזיק חזק את הכיסה שלא תעוף, לא הפשוטים שנשברים בקלות אלא אלה שיש להם גלגל ברזל שמחזיק אותם חזק כנגד הרוח. לא הצלחתי לחשוב מה הוא כבר רוצה לעשות איתם, אני עדיין לא הורשיתי לקום מהשכיבה שלי על המיטה, נקודת מוצא הוא קרא לזה לשכיבה עם ידיים לצדדים ורגליים פתוחות, פרושה בפניו ובפני סאני שצפה מהצד בעודו לוגם ברעש כוס אספרסו ריחנית במיוחד. בעודו בוחן את השלל מולו, אבישי שואל אותי איפה אני רוצה לשים את האטב הראשון? אמרתי לו בתגובה מבוהלת מעט שאני לא יכולה לשים לעצמי אטבים, זה כואב, זה לא נעים ואני לא רוצה לעשות את זה. 

"איפה הכי מפחיד אותך?" האדון שאל ואני גמגמתי בתגובה "על הדגדגן". "תפתחי רגליים זונה ונראה אם את באמת לא יכולה". הוא צובט לי את הדגדגן עם האצבעות ואני נאנקת ומיללת, סאני בצידו השני של החדר מחייך ומיישיר מבט לאבישי, שניהם מרוצים ביניהם ומאשרים במעין הנהון את האירוע. אני מרגישה כמו בובה חסרת חשיבות, כאובה ולא נינוחה. אבישי מקשט אותי כבובה לשימושו ושם אטב על הדגדגן, חמש על כל ציצי, ארבע מסביב לפטמה ואחד על הפטמה עצמה. זה כל כך מהיר שאני לא מצליחה לנשום, האטבים מנסים לצבוט עמוק יותר ולאט לאט מוצאים את דרכם להיצמד חזק יותר לעור העדין שלי. "איפה עוד בא לך?, את רשאית לבקש הפעם.." 

"על השפתיים של הכוס אדוני, בבקשה אדוני" אני חושבת לעצמי ששם זה הכי פחות כואב. הוא מניח שלושה לאורך כל שפה, אני מרגישה מעורפלת, סאני כבר לא בצידו של החדר, הוא יושב לידי על המיטה, מלטף את שיערי ואת הבטן הרכה שלי, שואל אותי אם אני מרגישה את האטבים כל אחד בנפרד, נוגע בהם בעדינות ובוחן את התגובה שלי. אני נאנקת אבל נכנעת לכאב, הוא שואל שוב אם הכל בסדר ואני כבר לא עונה מתוך הערפל.

שוב אני בעמדת נחיתות תחת ידיו של אבישי, בין הליטופים של סאני אני מקבלת סטירות והצלפות מאדוני, לא מגיבה באותן עוצמות ונשימות, סופגת ונכנעת לתחושת הנחיתות תחת ידם. האדון יודע שאני נהנית ומעורפלת מתחושות עונג וכאב, כבר לא מגיבה וכמעט לא מדברת אך נוכחת במבטי לתוך העיניים של שניהם. סאני הופך אותי על ארבע עם התחת גבוה ומחדיר לי את הזין בקשיחות ובמהירות, אני רטובה ומוכנה אך הוא מבצע את זה בהפתעה גמורה לאור הערפל שאופף את הכאב שבי. אני זזה באי נוחות ומיללת שיהיה יותר עדין איתי. כמה אטבים נפלו מעוצמת הזיון, אבל האטב שעל הדגדגן ושני האטבים שעל הפטמות עדיין צורבים לי ומוחצים את דרכם בתוך העור שלי.

אני מייבבת תחת הזין הקשה של סאני ואבישי מתמקם עם פניו תחתיי נושם על האטבים ומסיר אותם בעדינות ובאיטיות מיגעת. ככל שהאטבים כבר אינם סאני ממשיך ומזיין את הכוס שלי יותר מהר ויותר חזק, עד שאני כבר לא מרגישה את הגוף שלי ומעט קורסת למטה. אדוני מעביר את לשונו על הדגדגן הכאוב שלי, מעולם לא ירדו לי, אני כל כך כאובה ומגורה וזה מכניס אותי לטראנס עצום ומצמרר. אני לא מצליחה להחזיק את הרעידות של הירכיים שלי תחת הלשון הבטוחה של אבישי והזין העוצמתי של סאני ואני מיבבת בתוך אורגזמה של רעידות שלא נגמרות, גונחת ונאנקת בעוד אבישי בין ליקוק למציצה מגניב נשיכה ונועץ את ציפורניו בירכיים שלי תוך כדי שסאני דוחף את הראש שלי למטה למזרון ומזיין את הכוס שלי שלא מפסיק לפעום. סאני גונח בעוצמה שמרעידה אותי, אני נחנקת מהמזרון והוא גומר ונועץ את עצמו עמוק בתוכי. אבישי חודל יחד איתו ושניהם מניעים אותי הצידה לשכב על הצד, בתנוחת עובר בין זרועותיהם של שני הגברים החסונים שהם. סאני מכרבל את אחוריי ואבישי את פניי ואני עוצמת עיניים, מרגישה את עצמי פסע מלהרדם. 

בדרך חזרה שתיקה שוררת באוטו שנינו מותשים ועייפים, שנינו מחייכים ואני יודעת, הייתי כלבה טובה התנהגתי בדיוק כפי שהוא ציפה ממני. אני מבקשת רשות דיבור כשאנחנו קרובים ליישוב שלי ומקבלת אותו. בקול לוחש אני שואלת, "אפשר בבקשה נשיקה אדוני?", הוא מחייך אליי שוב אבל לא נענה לבקשה שלי. אני מניחה שזה סירוב. הגענו ליעד, אני יורדת מהאוטו והוא קורא לי, "שכחת משהו", מנשק אותי ברכות ומלטף את שיערי ליטוף אחרון, הליטוף הזה שלא האמנתי שיציל אותי, הליטוף שיגאל אותי מכל ייסורי המחשבות שלי שלא נותנים לי מרגוע, הידים החמות שלו שנותנות לי שקט, חום, אהבה. הליטוף הזה, הוא, ההצלה שלי. אני מתענגת על כל שניה שהוא מרפרף בעדינות על פניי ושיערי עם ידיו הגבריות והחזקות, מראות לי שהוא גאה בי ואוהב אותי. מראות לי שאני רק שלו והוא רוצה רק אותי ואני מרגישה שלעולם לא ייתן לי ללכת. לבסוף אני יוצאת מהרכב, מחייכת אליו והולכת לדרכי

קטע קצר מהאוטוביוגרפיה שלי שתצא בקרוב לכל המעוניין.. מי שמזהה את עצמו מוזמן להתנצל על הנטישה וההיעלמות BTW

I'm here to be used, properly

Sir

לקחתי לי הפסקה ארוכה מהכתיבה פה, מעצמי כנשלטת ונפרדתי ממני, אבל אני חסרה לי, כי אין אני בלי בדס"מ בעיניי, זה חלק כל כך מהותי מהנפש שלי שלא מצליחה לחזור חזרה...

ככה זה כשאת מוציאה ספר וסיימת עריכה ראשונה,

מחליפה מקום עבודה אחרי שנים,

נתקפת בדלקת ריאות בגלל הילדים,

שוקעת לדיכאון וצריכה את עצמך להרים.

בשקט... ההפסקה נכפית עלייך כדי שתלמדי להרים את הראש גם לבד, גם בעצמך. 

ואת פה, מנסה לחזור ולהחזיר, מסדרת תיקים וארגזים של ציוד,

אוסף של קולרים, אוסף של פלאגים שרובם דיי גדולים, אוסף מחבטים, שוטים, מצליפים מגוונים, אפילו אוסף נחדרים שנשלטים בבלוטות', ואוסף מחטים ומחטאים,

מסדרת כדי שידלקו בי מחדש,

הצורך,

הרצון,

להרגיש את הידיים שלך עוטפות את הגרון,

הרגליים שלך דורכות על הפנים,

הלשון שלי שרוצה לשחות לך בפנים,

ואני שרוצה לחזור לשמש אותך,

למצוא את המקום השקט והבטוח שוב תחת רגלייך,

אני מטפסת למעלה מהבור,

בשביל שנינו,

אני רוצה לחזור,

בשבילי אתה האור,

בקצה השחור,

אדוני קח אותי,

פרק אותי,

תן לי מזור. 

גם כשהוא מרוחק, חולה, מותש, עייף, כועס, מאוכזב,

גם כשהוא לא מביע דבר מלבד הטכני כלפיה,

גם כשהכל נראה שנגמר, זה לא נאמר,

גם כשהוא מרחק אלפי לבבות ממנה, מאות נגיעות,

גם כשהוא לא יכול לחשוב יותר עליה כחלק ממנו,

גם כשהוא לא מביע את דאגתו כלפיה, כי הוא רחוק, כי הוא פגוע,

היא עדיין פה, יודעת שהיא קיימת,

מחכה, להרגיש את היד על הלחי, להישען לתוכה,

מחכה, לחוש את האצבעות עוברות בין קווצות השיער,

מקווה, לחוש מתוך שנתה את הגוף החם נצמד אליה, גם אם בטעות,

מקווה, לראות מחוות אפילו קטנטנות מזכירות לה שגם הוא עוד פה.

אני עדיין פה.

אהובי.

Sometimes a baby girl need to play by herself to

feel

Not my best without a template but I felt

Just a bit so I could sleep quietly 

Just a tiny bit of a feeling

Thanks Painslut

For seeding the seed of curiosity 

בחיי שאני כבר לא יכולה לשתות קפה בלי לחשוב עליה 

😂

אדוני,

אני רוצה שתיקח אותי, בשתי ידיים, מעורסלת לתוך הנפש שלך.

תרים אותי למיטה, או לספה או לאן שתרצה, תשים אותי על 6 עם הישבן אלייך, תלטף ותלוש, תחמם ותעטוף, תצליף מעט, ממש מעט, אבל חזק, תספור לי.

כבר חודש שהכל סוער, תספור לי שלושים במניין החודש שאנחנו סובלים, 10 ידיים בין לבין כחימום, 5 השוט החצוף שאדע מתי זה מסתיים, אחת, אני נחנקת, 2 מיבבת, 3 נושמת עמוק, 4 רועדת ומפחדת לאחרונה, אחרונה. ותמשיך בליטופים. 

אני רוצה שתערפל אותי, תלחש לי קרוב קרוב לאוזן, גורה, את כבר בחמש עשרה, יש לך רק עוד חצי, תפשפש בכלים שלנו,

תוציא את הקיין ותגיד לי, זה רק התחלה ותלחש לי, עכשיו את סופרת חמש. אני אספור 1 אדוני ואמשיך ביבבות של כאב, יודעת שתיכף זה ייגמר ומנחשת את הכלי הבא שלך. 

תלטף את הכאב, תנשוף עליי קור, תחטא אותי ותגיד, זה הסוף ילדה, זה הסוף, נשאר לך עשר אחרונים, אני אספור. תתמסרי גורה שלי. אני אנשום עמוק ובכל הצלפה אבכה ואזוז, אבל אחזור, כמו שאני חוזרת לידייך כל פעם מחדש, גם כשאני בורחת. 

תגרום לי להזיע, שהכל ישרוף. ותצליף בי עם הניטים, חזק, שאדמם את הכאב עד הסוף. אני כבר חמה, בוערת.

תסיים ותחבק את הגורה המעורפלת שלך, רק לרגע קטן כי לא סיימנו אדוני, אחרי שסימנת את הבעלות עליי תבעל אותה ממני. 

הרגיעון שלי, זה אתה, עמוק, חודרני, מתיש, חזק, תזמין אותי אנאלי עד שאפול, עד שלא תהיה אני. 

אחרי שתסיים ותהיה מעט מותש תוציא את הערכה. תסמן אותי כשלך שוב. 

תשלוף את האלכוהול על הישבן השורף שלי, תשלוף את המחטים ותכתוב עליי, ORON עם כל הכמות של כל המחטים. תצייר עליי עם טוש ותכתוב. 

תהפוך אותי ליצירת אומנות שלך. אם זה לא מספיק שים לי גם נרות בקאפים של המחטים ותדליק. שישרוף ויטפטף עליי הצבעוניים של חנוכה... 

אחרי שכולי מותשת ומעורפלת, תרים אותי למיטה, או לספה או לאן שתבחר, תפרוש שמיכה שלא אדמם עליה. ותשב על הפנים שלי, תן לי ללקק את כולך כמו ששנינו אוהבים... תמצה את כולי ותזיין לי את הגרון שוב עד שתגמור שוב, תמלא אותי

ותיתן לי לישון עטופה ומכורבלת בך. 

מותשת,

משומשת,

מסומנת,

שלך. 

אדוני. 

אולי ניפגש לקפה? אני ואת? 

נשב אחת מול השניה כל אחת בעיסוק שלה,

אני אעבוד במחשב כמו שאני עובדת כבר שבועות,

את תשבי בנייד או במחשב, או מידי פעם תקשקשי איתי,

אולי נאכל בוקר ונשתה כוס קפה רותחת מה שאני לא מצליחה כשהגורים איתי,

ואת תסבלי ותחייכי בשקט כי בין לבין אשחק ברטט שפועם בך,

אולי אפסיק לרגע ואשלח אותך לעשות בדיקה שם בשירותים,

אולי אמשיך ואגביר את העוצמה למקסימום כשאני מבקשת ממך להזמין לי את הקפה שלי מול המלצר או המלצרית,

אני אוהבת אותו חלש, עם הרבה קצף, ככה אני שותה יותר קפה ופחות קפאין ומצליחה לתפקד,

אפשר גם ליד סודה עם לימון וקרח, בלואו-בול, לא כוס גבוהה כזאת של בתי קפה,

אבל תמזגי לי, כי אני במחשב, כותבת, ואת מולי, נוכחת, שאניח את הרגל מעבר לשולחן,

או אדרוך ואסובב כשאני עם מגף של חורף ואת עם הנעל הדקיקה ביותר שיכולת למצוא, כדי להרגיש את הרגל שלי,

אולי אוריד את הנעל ותחת השולחן תלטפי תוך כדי שהרטט מזמזם לך באוזניים,

אבל זה יהיה נחמד,

אני אכתוב,

ואת תשבי,

מולי,

איתי,

שלא ארגיש לבד...

אני לא אוהבת לבד...

אבל אני אוהבת לשבת לכתוב בבתי קפה כשהחיים ממשיכים סביבי ואני משחזרת טראומות לתוך מילים יפות, שחורות על גבי מסך לבן,

מתקדמת הערה צהובה אחת אחרי השניה,

הדגשה ורודה אחת אחרי השניה,

וככה יירקם לו הספר שלי,

שאת תחת רגליי, 

כשארגיש שזה כבר יותר מידיי, והמוח לא יכול לעבד עוד טראומה, כשסיימתי לכתוב, אשאיר לך חצי שעה,

לגמור כשיד אחת שלי חופרת בך בשירותים והשנייה כרוכה סביב הצוואר שלך, או הפה,

או שאסתום לך אותו עם התחתונים הרטובות שלך אחרי שזיינתי אותך ואפילו אותי איתן סתם כדי שייספג עוד קצת טעם.

את רוצה להרגיש מושפלת יותר תחת ידיי? אין לי בעיה. נספוג היטב את התחתונים, בזהב שלנו, נתקע אותם בפה שלך. ותוך כדי שאת עומדת ומחניקה נשימה, אוכל אותך, אחפור את המיצים שעוד נשארו בך עם יד אחת כשהשניה נעוצה בירך או בתחת הלבן שלך, ותגמרי,

כן כן, ככה חזק, תגמרי,

עלובה,

מסכנה,

משומשת,

בשירותים,

כשאני מחליטה מתי לעצור.