צפיתי את זה, אני יודעת שתמיד לפני המחזור יש לי דרופ נפשי רציני חלק מתסמונת שזוכה לחוסר הבנה מהותי PMDD. אבל זה קטן עליי, כל דבר בנפרד קטן עליי...
אבל אני גם אחרי סשן סופר אינטנסיבי, אני מרגישה את זה מזדחל, הקושי בעיכול ועיבוד של רגשות שונים, מעורבים. זה לא רק זה. הכל היה זוהר ורוד מוצלח ועדיין כזה אני עוד מתמוגגת ומתרפקת אבל זה תהליך, שממנו גדלים ומתפתחים. וזה קטן עליי, כל דבר בנפרד קטן עליי...
לא ציפיתי שאחרי מסע נפשי אינטנסיבי כל כך, מדהים כל כך, החיים הרגילים היום יומיים שלי, שלחלוטין נמצאים תחת שליטה יתהפכו עליי, מסגרות החינוך של הקטנטנים יאמרו את שלהן, שגם איתן אני מתמודדת עומדת איתנה וזה קטן עליי, כל דבר בנפרד... בנפרד...
אבל הכל מתאחד לגוש שכבר לא כל כך קטן עליי.
הגמילה האיטית אבל נוראית מהסרנדה, אומרת את שלה, לגדל שלושה ילדים בגנים, ששניים מהם מאובחנים, המחזור שקרב ומשגע את הנפש שלי, ידעתם שרק אך ורק שמונה הורמונים שונים אחראים על החרא הזה? שמונה!, כשגברים מתמודדים עם אחד, מקסימום שניים.
הכל מתווסף, ומחניק ומעיק.
הכל קטן עליי, כל דבר בנפרד, אבל הם לא בנפרד, הם ביחד, והם כבר הרבה. ואני טובעת.
מחכה לשקט שלי שיחזור,
הוא יגיע וגם את המהמורה הזאת נעבור,
אני לא לבד, אדוני פה, אבל אני מרגישה לבד,
אני מרגישה שאני טובעת, שאני סוערת, שאני נחרדת,
אני מרגישה שחורה.
אני מרגישה שאני צריכה אותך שוב,
כמו אוויר לנשימה, לעצור לי את הזמן,
להעמיד אותי בלי כעסים, בלי הרצאות, בלי נזיפות,
בהכלה מלאה שאני קורסת. וחלילה לא בגלל דברים רעים, גם עומס של דברים טובים הם הרבה בשבילי.
צחקנו פעם שיש לי נפש ציפורית,
שכמה שאני קשוחה, חזקה, מאיימת, מרתיעה,
הנפש שלי קטנטנה ושבירה,
אני צריכה אותך אדוני,
להעמיד אותי היום בשקט,
לתת לי לעכל, לעצור את הזמן,
אני מתחילה לפשל,
אני שלעולם לא שוכחת, שכחתי, שוב, ושוב,
את הדברים הקטנים שאני רושמת באלפי אותיות פצפוניות, שכחתי,
אני שלא טועה, טעיתי, שוב ושוב,
היום, זה הגיע, הקריסה לתוך עצמי, הפחד לאבד אותי,
אני לא בורחת ונעלמת שוב,
אני מרגישה
אחרי שנים שלא הרגשתי
אני מרגישה הכל
וזה מאיים,
ואני קטנה,
ואני מרגישה אבודה,
הדבר היחיד שלעולם לא ייעלם לי זה היכולת להוציא אותי במילים,
לפרש אותי כשאני אפילו לא מצליחה להבין,
אתה מכיר אותי אדוני,
כבר מעל ל15 שנים אתה מכיר,
אני כותבת, במרץ, בריכוז שאין כמוהו,
ולעולם
אבל לעולם
לא קוראת את מה שכתבתי שוב.
כשאני קוראת, אני מבינה, אני מפנימה,
זה קורה אחרי שאני מחלימה,
אחרי שאתה מחזיק אותי,
אני יכולה לקרוא ולהבין,
מה קרה לי,
מה השתבש, או שזה אפילו לא שיבוש,
זה תהליך טבעי,
אני פשוט מרגישה,
אחרי שנים שלא,
שנים של ציפרלקס, רסיטל, ציטלופרם, סרנדה, לוריוון, והיום, במהלך הגמילה,
אני מרגישה,
וזה קשה,
ופה אדוני
זאת הגמילה הרביעית שלי איתך,
אני רוצה לקוות, שוב,
שזאת האחרונה אדוני.
תעזור לי? שזאת תהיה האחרונה?
Disclaimer
מעצם הכתיבה הפורקת אני כבר במקום טוב יותר. זאת הדרך שלי 🙏🏼