אחד הדברים שמחממים לי את הלב באופן רומנטי במיוחד, ממש להפריש אוקסיטוצין ולהיות מאוהבת 24/7, הוא לעמוד מול המראה בבוקר, בערב, אחרי שירותים בעבודה ולבחון את הקנבס של אדוני.
להתענג על השחורים שהופכים כחולים ומשם לקצת סגלגלים עם פסים צהובים, באיזורים מסויימים אפילו ירוקים.
לבחון איך כל בגד שאני לובשת מסתיר, לא מסתיר את הקישוטים האלה.
מעצם היותי, אני זקופה, ישרה, נוכחת ומעוררת תהיות...
כמות הפרצופים שסובבו היום בתהיה, חלקם מבינים, חלקם מזהים, בודדים אפילו יודעים ושולחים קריצה של איזה סופש נהדר עבר עלייך.
ואילו הבורים, אותם אני הכי אוהבת... המבט שלהם של הכל בסדר?, את צריכה שנפנה לרווחה? זה ממש מולנו.. אנחנו עובדים מול משרדי הרווחה... יש שם עובדים סוציאליים... אין לך מה לחשוש...
אותם אני ממש אוהבת, כי כשהם שומעים, אלה נשיקות של אהבה, הם מתבלבלים, הופכים ציניים, צוחקים בחוסר נעימות ותוהים, מה לעזעזל עובר לשרוטה הזאת בראש היום?