אני קוראת אותך, אחרי שנים שלא כתבת...
ואני תוהה, וכמו תמיד הכתיבה לי היא בית, אני לא מסוגלת להוציא מילה,
קראתי לך לעזור לי לפני רגע, לא כי לא היו לי פתרונות, אתה מכיר אותי. אלא כי אתה בתוך הכאוס וכמה שזה נראה טמטום ושטות להכנס למצוקה בגלל עגיל, פשוט, שנעלם בכיור, זה לא העגיל כמו החוסר וודאות, התכנון שהתפוגג לו לרגע, המצוקה סביב הכל שנשברת לשניה בגלל דבר פעוט.
אז קראתי לך, כדי להרגיש את הנוכחות שלך, אותך לידי, איתי, דואג לי, מציל אותי.
ואני תוהה,
אם מתישהו יגיע הרגע שתזרוק לי על המיטה משהו שתבחר מהארון, לא חייב אפילו תואם לעונה, קצר, חשוף, לא מועיל בלכסות את הבושה שאני,
תזרוק למיטה, או לרצפה, או לידי ותגיד לי תתלבשי, הולכים.
תדאג מראש לסבתא עם הילדים ותגיד לי תתלבשי,
תבחר מה שתבחר, פשוט תצווה עליי,
תפקוד עליי, תשמשי אותי, תיכנעי לי, תרצי אותי, תספקי אותי, תשתמש, תעשה מה שתבחר,
אני אהיה פה.
למרות שלא הרבה נשאר והרבה התפורר באדיקות שהייתה, כי ככה זה מלחמות, מבצעים, ילדים, מחלות, ניתוחים, הכל שוחק, את שנינו
ועדיין, אני לעולם לא אסרב לך.
באותו רגע בלי לומר מילה אתלבש ואהיה מוכנה.
ואבצע,
מה שתגיד,
איך שתגיד,
מתי שתגיד,
גם אם נראה לך שאני לא,
והשליטה איננה בי,
ואני כועסת,
אולי פגועה,
אולי מבוהלת כי אני פגעתי,
אולי חרדה כי אני חטאתי
תבדוק את זה,
תשרוק לי,
תפספספס לי,
תקרא לי לרצפה,
מוזמן לבדוק אותי בכל רגע,
אפילו מבט אליי ותנועת יד של לכאן,
אני אזרוק הכל וארד. למקומי.
אעשה הכל, תמיד, כדי לשמוע ממך ורק ממך:
כלבה טובה
ילדה טובה
גורה.