הייתה בי תקווה שתחזור מאתמול קצת שיכור, קצת יותר שמח,
תעביר את היד שלך בשיער שלי, אני אתעורר באפלולית קלה ולא נעשה את הרגיל שאתה מכפת אותי ובועל את התחת שמזמן כבר לא מתנגד, בלי הכנה אלא תמשוך שאקום. שיהיה לי לא נוח וקר מהמיטה החמה והנעימה.
תגרור אותי לסלון, תתפוס בעורף שלי עם היד החזקה שלך, תלחץ היטב במקום הנכון שהמחסור בדם יאדים את פניי ואתערפל רגע לפני עילפון, תדחף את כולי למטה עם ראש למטה ותשאיר אותי על הברכיים כמה רגעים, בזמן שאת שולף רצועת חנק מבין מגוון הקולרים שלנו.
נכון אני לא ראויה לקולר שלי כרגע, אבל זה רק למטרת החנק אפשר גם עניבה או חבל רק שיהיו צמודים לי לגרון ויזכירו לי שהוא לא שלי, אלא שלך, ללא אוויר, לחוץ, דחוס. תחזיק אותי ממנו עם שבריריי אוויר, תשלוט בכל גופי לא רק בידיים אלא גם באוויר, בדם, ותחדור לגרון, אל תתנצל, אל תהסס, אני אחנק, תיתן לי שניה ותמשיך. תמלא.
למה לגרון?
כדי לשרת אותך בצורה הכי שירותית. כי משם אני לא יכולה לגמור.
כי משם רק אתה גומר, ממלא, משתמש,
ואני נשארת רטובה, מגורה, כמהה,
אלייך.