Second choice

לרדת נמוך.  עד הרצפה.  להתחפר בתוך השקט שלך.  

רק כשאני שם,  כל כך  נמוך שלא תעז להוזיל את  קיומי כי אז עלולה לעלות מתוכי הנמרה.  

ובזה זה נגמר. 

זה המקום היחיד בעולם שבו אני הכי חשובה.  שבו אני קודם,  וגם אם בודקת מה שלום,  זה נעצר בתשובה קצרה 'טוב,  תודה- ספרי מה שלומך' .  לכל אחד אחר לא הייתי מאפשרת,  זה המקום היחיד בעולם שזה בסדר.  

שנה שלמה לקח לי  להתקלף,  להסיר מסיכות.  אמת דיברתי כל הזמן אבל מהכאב האמיתי,  השורף ברחתי.  

'בקצב שלך,  אנחנו עוד נדבר על זה '

' שמת לב שרק לקראת סוף פגישה את נוגעת במה שבאמת כואב?  נגיעה ובריחה' -  את האמת לא.  אבל זה לא  מפתיע אותי.  אני  נוגעת ובורחת סידרתית.  

שנה שלמה עד שנגעתי עמוק יותר,  כואב יותר,  שורף יותר.  הרבה יותר זמן עד שהרשיתי לעצמי לבכות,  בכי מלא משחרר.  

ועכשיו המראה הזו מוצבת מולי,  המראה שמראה לי כמה חומות אני מציבה במסווה של אמת וכנות.  כמה מסיכות אני עוטה ואפילו אני לא תמיד מזהה.  

זה המקום היחיד שבו אני אומרת אמת כואבת בקול רם,  היא כואבת יותר מהסטירה,  הצביטה,  השוט,  המחבט,  או כל סוג כאב פיזי אחר.  היא כואבת  ושורפת מבפנים.  

זה המקום היחיד שאני מרשה למישהו אחר לראות עד הסוף.  את הסחי והטינופת,  הכאב,  וההשפלה.  ואחרי שאני מבינה אחרי שאני מתפרקת, אני  יכולה לאסוף את עצמי ולהבין תהליכים שקורים בחוץ.  

החדר ההוא הוא מקור הכוח שלי,  החוזק,  האמת.  החדר ההוא הוא רק שלי.   הקופסה שלי

תודה 🌹 

אפשר לשנות דרכי חשיבה.  את נמצא בתוך טאבו מחשבתי.  תשני אותו.  הכל נמצא שם צריך רק לשחרר,  לגעת.  

אין גבולות בדמיון,  אין גבולות בתודעה.  

ואני אומרת שיש,  יש דברים שהמוח אפילו לא יכול לדמיין אותם. 

ואם אתה עדיין נמצא באותה נקודה שבה לא יכולתי,  אז למה???  

עכשיו אוויר 

כשאשמע את הקול שלך יעבור בי רעד וכל שארצה הוא להוריד את ראשי

כשאשמע את הקול שלך המון פרפרים קטנים יעופו לחופשי אצלי בבטן ויבשרו את כניעתי

כשאשמע את  הקול שלך אתמכר.  

זה מסוכן.  זה מפחיד.  זה אולי יתאפשר 

בניית טבלאות אקסל

😠😠😠

מתי הגיע הבוקר?   איבדתי כמה שעות.  ואיך זה קרה בכלל שהגיע,  העיניים שלי בדיוק עכשיו נעצמות. 

חורים בזמן שאין להחזיר 

אני באיבוד 

ותודה למשיב

זו פעולה לא פשוטה 

רב הנסתר על הגלוי

ולרפרוף עין הכל גלוי

תתבונן

להביט זו פעולה של הרף עין

וכבר אינני

צלול אל תוך עיניי

והישאר שם

הגיע הזמן לפשוט את השמלה. 

שרוולים ארוכים וכתר. 

עכשיו הזמן ללבוש אחר, 

עכשיו הזמן לתת לו לדבר. 

אז הנה אני פשוטה

אולי בכל זאת זו היתה טעות



לקחת אויר . לצלול לתוך הקצף הלבן.
לא לעלות .
עכשיו זה הזמן לבחון.

כן. אולי בכל זאת זו היתה טעות.


ומתוך הרסיסים שמתנפצים כמו תמיד, צריך עכשיו לאסוף,
פיסה אחר פיסה , רסיס אחר רסיס
לבנות שוב את השלם.

אולי בכל זאת זו היתה טעות
וגם אם כן, וגם אם מגיע עוד גל
אצלול לתוכו, לרסיסיו
ואחזור עליה שוב ושוב

כל כך הרבה זמן גרתי בתוך בצל . עטופה במגננות. זה נוח.
במשפט אחד בקעתי משם.
ועכשיו צריכה לחזור לבצל.
לא פשוט.