זה המקום היחיד בעולם שבו אני הכי חשובה. שבו אני קודם, וגם אם בודקת מה שלום, זה נעצר בתשובה קצרה 'טוב, תודה- ספרי מה שלומך' . לכל אחד אחר לא הייתי מאפשרת, זה המקום היחיד בעולם שזה בסדר.
שנה שלמה לקח לי להתקלף, להסיר מסיכות. אמת דיברתי כל הזמן אבל מהכאב האמיתי, השורף ברחתי.
'בקצב שלך, אנחנו עוד נדבר על זה '
' שמת לב שרק לקראת סוף פגישה את נוגעת במה שבאמת כואב? נגיעה ובריחה' - את האמת לא. אבל זה לא מפתיע אותי. אני נוגעת ובורחת סידרתית.
שנה שלמה עד שנגעתי עמוק יותר, כואב יותר, שורף יותר. הרבה יותר זמן עד שהרשיתי לעצמי לבכות, בכי מלא משחרר.
ועכשיו המראה הזו מוצבת מולי, המראה שמראה לי כמה חומות אני מציבה במסווה של אמת וכנות. כמה מסיכות אני עוטה ואפילו אני לא תמיד מזהה.
זה המקום היחיד שבו אני אומרת אמת כואבת בקול רם, היא כואבת יותר מהסטירה, הצביטה, השוט, המחבט, או כל סוג כאב פיזי אחר. היא כואבת ושורפת מבפנים.
זה המקום היחיד שאני מרשה למישהו אחר לראות עד הסוף. את הסחי והטינופת, הכאב, וההשפלה. ואחרי שאני מבינה אחרי שאני מתפרקת, אני יכולה לאסוף את עצמי ולהבין תהליכים שקורים בחוץ.
החדר ההוא הוא מקור הכוח שלי, החוזק, האמת. החדר ההוא הוא רק שלי. הקופסה שלי
תודה 🌹