לפני 15 שנים. יום שני, 2 בינואר 2012 בשעה 9:02
את העצב. אני לא מבינה. הוא מנמיך את קולי, אוסף אותי לתוכו. לא צפוף לי, לא חונק לי, הוא דיי מרווח העצב הזה. כמו בריכת שחיה גדולה. לא, זה לא דיכאון. החיים עדיין כל כך יפים ויש בי המון רגעים של צחוק. אבל הוא שם. תמיד. מלטף אותי מבפנים. ואני מזהה אותו,' שלום עצב שלי'. ולפעמים מנסה לשכנע אותו לזוז קצת, לעזוב. ' נו עצב תעזוב אותי קצת' והוא רק מחייך חיוך עצוב ומתמקם טוב יותר ברווח שבין הלב לחזה למדתי לקבל אותו את העצב הזה, לתת לו ללטף
אותי מבפנים. אבל מה שאני לא מבינה זה את הפעמים שבהן הוא מטפס ועולה ומתיישב לי בגרון ומסרב לעלות רק עוד קצת , ולפרוץ החוצה דרך העינים הפה לתת לי לגעות אותו החוצה.
את זה שהוא נתקע , את זה אני הכי לא מבינה .