רק לרצות

היא לא רצתה שליטה, היא פשוט הייתה. אני, מצידי, הבנתי מהר מאוד – היא לא עוד קשר. היא מראה. שיקוף. כאב. התמסרות.

והכאב… היא מחוברת אליו. היא מדויקת איתו. ואני, שחשבתי שאני שולט בעצמי, גיליתי כמה אני משתוקק לרצות.

הבוקר, קמתי עם מחשבה אחת בראש – “איך אני מרצה אותה היום?”

שמתי גומייה מתחת לבגדי העבודה. מחווה קטנה, אבל מורגשת.

בפקקים, עם כל אוטו מסביב, דמיינתי שכולם יודעים. כאילו כולם רואים דרך המכנסיים שלי את הבחירה שלי להיות שייך לה.

בפגישה בעבודה, בזמן שעובדת שלי מדברת איתי על קמפיין, הראש שלי במקום אחר. כל מה שעובר לי בראש זה איך היא סגרה עליי את הביצים ומה היא תחשוב עליי עכשיו.

וזה הקסם שלה. היא לא רק לקחה שליטה – היא גרמה לי לרצות להיות נשלט.

אני גבר. עצמאי. חד, דעתן, יודע לעמוד על שלי – לפחות ככה זה נראה ביום-יום.

אבל בפנים… יש בי משהו אחר. צורך. רטט קבוע שמבקש שליטה. לא פנטזיה, לא משחק, אלא אמת יומיומית.

אני לא מחפש מישהי שתלטף לי את האגו או תבקש רשות.

אני מחפש מלכה. אחת שלא מתבלבלת. שיודעת לקחת אותי ולעצב אותי כמו פלסטלינה.

כזאת שלא צריכה להרים את הקול – מספיק שתרים גבה, ואני כבר נמס.

אני רוצה להיות שלה – פיזית, מנטלית, יומיומית.

רוצה לדעת שמהרגע שקמתי – היא שמה לי בראש מה ללבוש, איך להתנהג, איך לזכור שאני שייך לה.

שתהפוך אותי לצעצוע שלה, כזה שמשחקים בו כשיש זמן – אבל שברור לו שהוא מחכה רק לה.

גם כשאנחנו רחוקים – אני שלה.

באוטו, בפגישה, בשירותים, בלילה לבד במיטה – היא שמה אותי במקום.

במבט, במשפט אחד, בהוראה כתובה.

אני מחפש שליטה מלאה, אבל לא ריקה. לא כוח לשם הכוח.

אני מחפש אותה – אישה חזקה, שמבינה שמה שהיא עושה בי לא רק שובר – אלא בונה.

שנותנת לי את הזכות לוותר על השליטה, ולהרגיש סוף סוף שייך באמת