רק לרצות

יש רגע שבו כל המילים נמסות ונשאר רק דופק.

דופק חזק.

דופק שרוצה אותך.

דופק שמחכה שתתקרבי ושלא תתני לי שום מרווח לנשום.

אני רוצה להיות מולך על הברכיים.

מרגיש את המבט שלך חותך אותי.

מרגיש את הגוף שלך מתקרב לאט.

מרגיש את הסמכות שלך נכנסת מתחת לעור שלי כמו חשמל.

אני לא מרים עיניים עד שאת אומרת.

אני לא זז עד שאת נוגעת.

אני לא נושם עמוק עד שאת מחליטה.

אני שלך.

ככה פשוט.

ככה ישיר.

ככה אמיתי.

אני רוצה שתפתחי אותי בידיים שלך.

שתחלקי אותי לשניים.

שתדחפי אותי למיטה או לקיר או לרצפה בלי אזהרה.

שתדעי להשתמש בי כמו כלי.

כמו גוף שמיועד רק להנאה שלך.

אני רוצה להרגיש אותך חודרת אליי בכוח.

אני רוצה שהקול שלי יישבר כשאת מפסקת אותי בדיוק כמו שאת אוהבת.

אני רוצה שהיד שלך על העורף שלי תזכיר לי למי אני שייך.

תני לי להרגיש אותך שולטת בי בלי רחמים.

תני לי לשמוע אותך מצווה.

תני לי לדעת שאת נהנית מזה כמו שאני נמס מזה.

אני רוצה שתשחקי בי עד שאני רועד.

שתסובבי אותי איך שבא לך.

שתיקחי אותי עם המציאות שלך כמו סערה.

כמו גוף שמגיע כדי לבלוע אותי.

כמו תשוקה שמוחקת את כל השאר.

אני לא מבקש כלום.

אני לא מחפש סיפור.

אני לא רוצה גבולות שמחלישים את זה.

רק אותך.

רק את הידיים שלך.

רק את החדירה שלך.

רק את המוח שלך שמכתיב את הקצב.

ואם את קוראת את זה והגוף שלך מגיב

אם את מרגישה חום בבטן

אם הראש שלך כבר מדמיין איך את משתמשת בי

אם יש בתוכך הצד שלוקח בלי להתנצל

אז פשוט תתקרבי.

תני לי להיות שלך.

תעשי בי מה שאת רוצה.

אני מוכן

אני יודע בדיוק מה אני רוצה. אני רוצה מלכה שיודעת לשלוט, שיודעת לקחת, ושיודעת להשתמש בי בדרך שהכי משרתת את התשוקה שלה. אני לא מגיע כדי לשחק אותה. אני מגיע כדי להיות שלה.

אני רוצה להיות הצעצוע המיני שלך. משהו חי ונושם שאת מפעילה בדיוק ברגע שמתחשק לך. אני רוצה להיות זה שמגיב למילה שלך, לנשימה שלך, אפילו להודעה קצרה שאת שולחת כשהמרחק מפריד בינינו.

כשאנחנו ביחד אני שלך לגמרי. הגוף שלי, המחשבות שלי, כל מה שאני.

כשאנחנו רחוקים אני עדיין שלך. הראש שלי אצלך, הציפייה נבנית, והשליטה שלך רק מתחזקת. המרחק לא מחליש את החיבור שלנו. הוא מדליק אותו עוד יותר.

אני רוצה מלכה שנהנית מהכוח שלה. אחת שיודעת לקחת גבר ולהפוך אותו לכלי של עונג. אחת שלא מתנצלת על הרצונות שלה ולא מפחדת להשתמש בי בשבילם.

אם את רוצה גבר שמגיע ברור, שמוכן להיות הצעצוע שלך גם מקרוב וגם מרחוק, ושמבין את המקום שלו בלי משחקים מיותרים, אני כאן כדי להכיר

חייב לצאת מהשגרה , או כל להיכנס לאוטו ולמצוא הרפתקאה

מחפש שותפה, שבא לעשות משהו שיכניס אנרגיות לגוף ולנפש 

להגיע למקומות שלא היינו ולחוות דברים שלא חווינו 

אמיתי ורציני , 

מי מצטרפת ? 

בלי חיזורים

בלי דיבורים מיותרים

בלי גבולות שאני קובע

אני לא מחפש קשר

אני לא מחפש אהבה

אני רוצה להיות שלך

צעצוע מין

לא יותר

לא פחות

שתשתמשי בי מתי שבא לך

בכל זמן בכל מקום

שתחדרי אליי

שתזייני אותי

פיזית

מנטלית

בלי לשאול

בלי להתחשב

אני כאן כדי לשרת

למלא את הפנטזיות שלך

הכי קיצוניות

הכי מלוכלכות

הכי אמיתיות

אני לא מבקש

אני מציע

גוף ונפש לרשותך

אם את יודעת לקחת

אם את לא שואלת

אם את פשוט באה ודופקת אותי

אז אנחנו באותו ראש

לא אכפת לי אם זה חד פעמי או מתמשך

אם זה בחדר שלך ברכב שלך מול המראה או באמצע שום מקום

רק שתהיי את

ושאני אהיה שלך

אם קראת עד לפה ואת מרגישה שזה מדבר אלייך

אל תחשבי יותר מדי

קחי אותי

לא ידעתי מה היא תעשה. לא שאלתי.

ידעתי רק שהפקודה הייתה חד משמעית.

לבוא בשקט

בלי תחתונים

בלי ציפיות

רק עם שרשרת הצוואר

ולעמוד מול הדלת האחורית של הבניין

בשעה המדויקת

כשהיא פתחה את הדלת למחסן

הריח של האבק, הקור של הקירות, החשכה העבה

הכול נכנס לי ישר בחזה

אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהיא שלפה מהתיק

אטב כביסה

גומיות

פלאג

“שלושה ימים בלי לשפוך,” היא אמרה

“תזכור את זה בכל רגע שאני נוגעת בך עכשיו”

היא הורידה אותי על הברכיים

יד אחת על העורף

השנייה כבר מחליקה את הפלאג פנימה

בלי הכנה

בלי שאלה

הצוואר שלי נמתח קדימה מהכאב

אבל הזין עמד כמו חיה כלואה

היא שמה לי את הגומיות סביבו

הדקה

הכחולה

הכי דקה שיש

עד שהדם בקושי זרם

ואז אטב אחד

בדיוק באמצע של האשך השמאלי

היא צחקה

אמרה שאני רועד כאילו זו פעם ראשונה

וזה באמת הרגיש ככה

כל הגוף שלי רעד

היא התיישבה מולי

החזיקה את הסנטר שלי

והתחילה לדבר

לא לצעוק

רק לדבר

כמה אני שייך לה

כמה אני שקוף

כמה אין בי שום דבר מעניין חוץ מהכאב שאני מוכן לשאת בשבילה

ואז זה קרה

צליל של צעדים מבחוץ

ואז קול

מישהי דיברה בטלפון ממש מעבר לדלת

היא עברה לאט

היא שמעה

אני יודע שהיא שמעה

הקול שלי לא היה שקט

האנחות

הכאב

הבקשות

היא בטוח שמעה

המלכה רק חייכה

התקרבה ללחוש לי

“אולי עכשיו גם היא יודעת מי אתה באמת”

היא הורידה את האטב

והכאיבה לי רק עוד קצת

רק כדי לבדוק אם אני מסוגל להחזיק גם את הבושה

ואני החזקתי

כי אני שלה

גם אם מישהי אחרת כבר יודעת את זה עכשיו

הבוקר התחיל בפקודה ברורה מהמלכה שלי.

לא נגיעה. לא מבט. רק מילים ברורות ומדויקות על המסך.

“תלבש את החוטיני השחור. את זה עם התחרה.”

לא היה מקום לשאלה. גם לא היה צורך.

היא בחרה. אני ביצעתי.

הבד נמתח לי על הגוף כמו ציווי.

צמוד, מגרה, דק מדי בשביל לשכוח שהוא שם.

כל תנועה מזכירה לי שהגוף שלי היום לא שלי.

הוא לבוש בהחלטה שלה.

הלכתי לעבודה.

ניסיתי להתרכז במסכים, בשיחות, בלוחות הזמנים —

אבל כל תזוזה של הירך, כל התכופפות, כל ישיבה ממושכת

החזירו אותי אליה

אל המקום שבו כל פקודה שלה שוקעת עמוק יותר ממילים

אני מרגיש שהן יודעות

הנשים סביבי

כאילו הן רואות משהו שונה בזווית של הגוף שלי

משהו עדין

משהו כבוש

משהו שקט מדי

החוטיני לא רק נוגע בי

הוא מפעיל אותי

הוא מהדק לי את המחשבה

הוא מקבע אותי בתוך שליטה מרחוק

כזאת שלא זקוקה לרצועה כדי להוביל

אם את בבורסה היום

אם את יושבת ליד שולחן

בוחנת גרפים או מבטים

ואיכשהו המבט שלך פוגש את שלי

תדעי

אני כאן

לובש את מה שהיא אמרה לי, 

מרגיש כל פיסה מהשליטה שלה

ומחכה

בשקט

לרגע שתבחר להפעיל אותי עוד,

אולי זאת את? זו שמסתכלת ? 

היא מביטה בי. שקטה.

הקולר בידה. אני מרגיש את הדופק שלי בגרון עוד לפני שהיא נוגעת.

היא נעמדת מעליי. אני לא מרים מבט.

היא קושרת אותו סביב הצוואר שלי, לאט. מהודקת. מדויקת.

היד שלה חמה. הנשימה שלה קרובה.

הברזל מצמרר, הרצועה מהדקת את המקום שבו המילים נגמרות.

אני לא צריך לדבר יותר.

היא סימנה אותי.

באותו רגע משהו נופל בתוכי.

השליטה שהחזקתי נמסה.

המחשבות שתקפו, שותקות.

הגוף שלי נרגע, מתמסר באמת.

אני כבר לא בודק את הגבולות. אני סומך עליה שתזיז אותם כמו שהיא רוצה.

היא יכולה להוביל אותי עם אצבע.

למשוך אותי לרצפה או לקצה.

אני כבר לא שואל מה הלאה.

אני רק הולך.

הקולר לא חונק. הוא פותח.

הוא הופך אותי לכלי. שייך. ממושמע. רגוע.

ואם היא תוריד אותו?

אני אחכה, עירום מהגדרה, עד שתואיל להחזיר לי את הזכות לשאת אותו.

כי מהרגע שהוא עליי  אני כבר לא שייך לעצמי.

אני שלה.

רשמית. לגמרי. סופית.

קניתי תחתון נשי, סקסי, צמוד.

לא ידעתי אם היא תעדיף שחור או לבן, אז לקחתי את שניהם.

הם מונחים במגירה, מחכים בסבלנות לרגע שהיא תבוא, תסתכל, ותבחר.

אולי היא תצחק. אולי תתעלם. אולי תצווה עליי למדוד ולהסתובב מולה.

זה לא משנה לי. הבחירה שלה היא העונג שלי.

הפלאג החדש גם שם. נקי, נוצץ, מחכה כמוני לאישור.

אף אחד מאיתנו לא נכנס לפעולה עד שהיא תחליט שאני ראוי.

זה הגבול. זה המשחק. זה המקום שלי.

היא המלכה. אני ההכנה.

אני יושב על המיטה כמו שהיא ביקשה. עירום. גב זקוף. ידיים על הברכיים.

הטלפון פתוח מולי. מסך מלא בתמונה שלה. היא לא מחייכת. היא לא צריכה.

“אל תיגע בעצמך,” היא כותבת.

הלב שלי דופק כמו תוף מלחמה.

היא יודעת בדיוק מה זה עושה לי.

היא שקטה במשך עשר דקות. אני לא נוגע. אני אפילו לא זז.

היא שולחת הודעה אחת.

“תהיה מוכן עוד חצי שעה. על הברכיים ליד הדלת. בלי מילה.”

אני מקשיב. כמו תמיד. כמו שצריך.

עוברות ארבעים דקות. אני כבר לא בטוח אם היא תבוא.

ואז הדלת נפתחת בשקט.

היא עומדת שם עם מגפיים שחורים, תיק קטן, עיניים קרות ומדויקות.

לא שואלת כלום. לא אומרת כלום.

היא בודקת אם באמת עשיתי כל מה שביקשה.

אני על הברכיים. זקוף. חרמן בטירוף.

היא נכנסת, עוברת לידי כאילו אני רהיט.

זורקת את התיק על המיטה, מתיישבת עליו, פותחת את הרגליים.

“אל תסתכל עליי. רק תרגיש.”

אני מרגיש. כל הגוף שלי בוער.

היא משחקת בי בלי לגעת. מבטים, מילים, שתיקות.

אחר כך היא קוראת לי אליה עם אצבע אחת.

אני זוחל. לא מתרומם. לא יוזם.

היא תופסת לי את הסנטר, מסתכלת לי בעיניים.

“אתה שלי, נכון?”

“כן, המלכה.”

“אני אקח ממך הכול.”

“אני שלך.”

היא לא צריכה אישור. אבל אני צריך להגיד את זה.

ואז היא מתחילה.

כתי לסופר-פארם באמצע היום, משימה פשוטה — להחליף את הגומייה שאיבדתי. לא סתם גומייה, אלא זו שהיא בחרה. עם החרוזים. מדויקת, נוקבת. אחת לבסיס, אחת מתחת לכיפה. חזק. כמו שהיא אוהבת.

בעודי עומד שם, מזיע קלות מהמזגן, בזווית העין ראיתי את הפלאג הרוטט. בדיוק הדגם שהיא הזכירה. בסניף ההוא, ליד העבודה. כאילו חיכה לי. היא, בקולה החד וחיוכה השקט, דרשה שאקנה. לא היה דיון. רק הוראה. מצאתי את עצמי ניגש למדף, מרים אותו, והולך לקופה. הפרצוף של הקופאית היה שווה זהב. אולי בלב היא קראה לי בשמות, אבל אני הייתי במקום אחר. במקום שלה.

באוטו, סגרתי את הדלת, שמתי את הגומיות כמו שציוותה. אחר כך, דחפתי את הפלאג פנימה. לאט, עמוק. והעולם כולו השתתק.

עליתי חזרה למשרד. בדיוק בזמן לפגישה עם ה-HR. שיחה שלמה על עתיד מקצועי, שכר, מטרות. ואני? הרגשתי כל תזוזה, כל רטט קטן, כל זכר לנוכחות שלה בתוכי. הייתי כולו שלה — אפילו כשאף אחד לא ידע. במיוחד אז.

זאת הדרך שבה אני רוצה לחיות. כשהיא שם, בתוכי. בתת-מודע, בבטן, בגוף. שולטת בקצב שלי, בתנועות שלי, במחשבות. שגורמת לי לרצות — לרצות אותה, לרצות לרצות אותה, לרצות לגרום לה לחייך.

וזה שווה הכל.