אני יושב על המיטה כמו שהיא ביקשה. עירום. גב זקוף. ידיים על הברכיים.
הטלפון פתוח מולי. מסך מלא בתמונה שלה. היא לא מחייכת. היא לא צריכה.
“אל תיגע בעצמך,” היא כותבת.
הלב שלי דופק כמו תוף מלחמה.
היא יודעת בדיוק מה זה עושה לי.
היא שקטה במשך עשר דקות. אני לא נוגע. אני אפילו לא זז.
היא שולחת הודעה אחת.
“תהיה מוכן עוד חצי שעה. על הברכיים ליד הדלת. בלי מילה.”
אני מקשיב. כמו תמיד. כמו שצריך.
עוברות ארבעים דקות. אני כבר לא בטוח אם היא תבוא.
ואז הדלת נפתחת בשקט.
היא עומדת שם עם מגפיים שחורים, תיק קטן, עיניים קרות ומדויקות.
לא שואלת כלום. לא אומרת כלום.
היא בודקת אם באמת עשיתי כל מה שביקשה.
אני על הברכיים. זקוף. חרמן בטירוף.
היא נכנסת, עוברת לידי כאילו אני רהיט.
זורקת את התיק על המיטה, מתיישבת עליו, פותחת את הרגליים.
“אל תסתכל עליי. רק תרגיש.”
אני מרגיש. כל הגוף שלי בוער.
היא משחקת בי בלי לגעת. מבטים, מילים, שתיקות.
אחר כך היא קוראת לי אליה עם אצבע אחת.
אני זוחל. לא מתרומם. לא יוזם.
היא תופסת לי את הסנטר, מסתכלת לי בעיניים.
“אתה שלי, נכון?”
“כן, המלכה.”
“אני אקח ממך הכול.”
“אני שלך.”
היא לא צריכה אישור. אבל אני צריך להגיד את זה.
ואז היא מתחילה.