כתי לסופר-פארם באמצע היום, משימה פשוטה — להחליף את הגומייה שאיבדתי. לא סתם גומייה, אלא זו שהיא בחרה. עם החרוזים. מדויקת, נוקבת. אחת לבסיס, אחת מתחת לכיפה. חזק. כמו שהיא אוהבת.
בעודי עומד שם, מזיע קלות מהמזגן, בזווית העין ראיתי את הפלאג הרוטט. בדיוק הדגם שהיא הזכירה. בסניף ההוא, ליד העבודה. כאילו חיכה לי. היא, בקולה החד וחיוכה השקט, דרשה שאקנה. לא היה דיון. רק הוראה. מצאתי את עצמי ניגש למדף, מרים אותו, והולך לקופה. הפרצוף של הקופאית היה שווה זהב. אולי בלב היא קראה לי בשמות, אבל אני הייתי במקום אחר. במקום שלה.
באוטו, סגרתי את הדלת, שמתי את הגומיות כמו שציוותה. אחר כך, דחפתי את הפלאג פנימה. לאט, עמוק. והעולם כולו השתתק.
עליתי חזרה למשרד. בדיוק בזמן לפגישה עם ה-HR. שיחה שלמה על עתיד מקצועי, שכר, מטרות. ואני? הרגשתי כל תזוזה, כל רטט קטן, כל זכר לנוכחות שלה בתוכי. הייתי כולו שלה — אפילו כשאף אחד לא ידע. במיוחד אז.
זאת הדרך שבה אני רוצה לחיות. כשהיא שם, בתוכי. בתת-מודע, בבטן, בגוף. שולטת בקצב שלי, בתנועות שלי, במחשבות. שגורמת לי לרצות — לרצות אותה, לרצות לרצות אותה, לרצות לגרום לה לחייך.
וזה שווה הכל.