היא מביטה בי. שקטה.
הקולר בידה. אני מרגיש את הדופק שלי בגרון עוד לפני שהיא נוגעת.
היא נעמדת מעליי. אני לא מרים מבט.
היא קושרת אותו סביב הצוואר שלי, לאט. מהודקת. מדויקת.
היד שלה חמה. הנשימה שלה קרובה.
הברזל מצמרר, הרצועה מהדקת את המקום שבו המילים נגמרות.
אני לא צריך לדבר יותר.
היא סימנה אותי.
באותו רגע משהו נופל בתוכי.
השליטה שהחזקתי נמסה.
המחשבות שתקפו, שותקות.
הגוף שלי נרגע, מתמסר באמת.
אני כבר לא בודק את הגבולות. אני סומך עליה שתזיז אותם כמו שהיא רוצה.
היא יכולה להוביל אותי עם אצבע.
למשוך אותי לרצפה או לקצה.
אני כבר לא שואל מה הלאה.
אני רק הולך.
הקולר לא חונק. הוא פותח.
הוא הופך אותי לכלי. שייך. ממושמע. רגוע.
ואם היא תוריד אותו?
אני אחכה, עירום מהגדרה, עד שתואיל להחזיר לי את הזכות לשאת אותו.
כי מהרגע שהוא עליי אני כבר לא שייך לעצמי.
אני שלה.
רשמית. לגמרי. סופית.