הבוקר התחיל בפקודה ברורה מהמלכה שלי.
לא נגיעה. לא מבט. רק מילים ברורות ומדויקות על המסך.
“תלבש את החוטיני השחור. את זה עם התחרה.”
לא היה מקום לשאלה. גם לא היה צורך.
היא בחרה. אני ביצעתי.
הבד נמתח לי על הגוף כמו ציווי.
צמוד, מגרה, דק מדי בשביל לשכוח שהוא שם.
כל תנועה מזכירה לי שהגוף שלי היום לא שלי.
הוא לבוש בהחלטה שלה.
הלכתי לעבודה.
ניסיתי להתרכז במסכים, בשיחות, בלוחות הזמנים —
אבל כל תזוזה של הירך, כל התכופפות, כל ישיבה ממושכת
החזירו אותי אליה
אל המקום שבו כל פקודה שלה שוקעת עמוק יותר ממילים
אני מרגיש שהן יודעות
הנשים סביבי
כאילו הן רואות משהו שונה בזווית של הגוף שלי
משהו עדין
משהו כבוש
משהו שקט מדי
החוטיני לא רק נוגע בי
הוא מפעיל אותי
הוא מהדק לי את המחשבה
הוא מקבע אותי בתוך שליטה מרחוק
כזאת שלא זקוקה לרצועה כדי להוביל
אם את בבורסה היום
אם את יושבת ליד שולחן
בוחנת גרפים או מבטים
ואיכשהו המבט שלך פוגש את שלי
תדעי
אני כאן
לובש את מה שהיא אמרה לי,
מרגיש כל פיסה מהשליטה שלה
ומחכה
בשקט
לרגע שתבחר להפעיל אותי עוד,
אולי זאת את? זו שמסתכלת ?