לא ידעתי מה היא תעשה. לא שאלתי.
ידעתי רק שהפקודה הייתה חד משמעית.
לבוא בשקט
בלי תחתונים
בלי ציפיות
רק עם שרשרת הצוואר
ולעמוד מול הדלת האחורית של הבניין
בשעה המדויקת
כשהיא פתחה את הדלת למחסן
הריח של האבק, הקור של הקירות, החשכה העבה
הכול נכנס לי ישר בחזה
אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהיא שלפה מהתיק
אטב כביסה
גומיות
פלאג
“שלושה ימים בלי לשפוך,” היא אמרה
“תזכור את זה בכל רגע שאני נוגעת בך עכשיו”
היא הורידה אותי על הברכיים
יד אחת על העורף
השנייה כבר מחליקה את הפלאג פנימה
בלי הכנה
בלי שאלה
הצוואר שלי נמתח קדימה מהכאב
אבל הזין עמד כמו חיה כלואה
היא שמה לי את הגומיות סביבו
הדקה
הכחולה
הכי דקה שיש
עד שהדם בקושי זרם
ואז אטב אחד
בדיוק באמצע של האשך השמאלי
היא צחקה
אמרה שאני רועד כאילו זו פעם ראשונה
וזה באמת הרגיש ככה
כל הגוף שלי רעד
היא התיישבה מולי
החזיקה את הסנטר שלי
והתחילה לדבר
לא לצעוק
רק לדבר
כמה אני שייך לה
כמה אני שקוף
כמה אין בי שום דבר מעניין חוץ מהכאב שאני מוכן לשאת בשבילה
ואז זה קרה
צליל של צעדים מבחוץ
ואז קול
מישהי דיברה בטלפון ממש מעבר לדלת
היא עברה לאט
היא שמעה
אני יודע שהיא שמעה
הקול שלי לא היה שקט
האנחות
הכאב
הבקשות
היא בטוח שמעה
המלכה רק חייכה
התקרבה ללחוש לי
“אולי עכשיו גם היא יודעת מי אתה באמת”
היא הורידה את האטב
והכאיבה לי רק עוד קצת
רק כדי לבדוק אם אני מסוגל להחזיק גם את הבושה
ואני החזקתי
כי אני שלה
גם אם מישהי אחרת כבר יודעת את זה עכשיו