אמת ובדיה

"היום, זה שלוש שנים שאנחנו יחד. אתה זוכר את היום ההוא ברכבת..", מילותיה הציפו אותי בחרדה.
כל שיחה כזאת המתחילה ב.... אנחנו יחד.... במיוחד בשנה האחרונה, התדרדרה מהר מאוד לשאלת המחוייבות ואח"כ במדרון התלול של ההתחייבות.....וזה לא שאני לא מעוניין בה - אני חולה לה על התחת (תרתי משמע), אבל לעולמים? ..... רק אני והיא? ......
אבל הפעם התחושה היתה מעורבלת יותר כמעט אובדת עצות. המח אץ רץ אחר התשובה -מה להגיד? מה להגיד? מה להגיד עכשיו? ....
יד ענוגה המלטפת את פני ולחישות "אדון, אתה איתי?" החזירו אותי לעולם המציאות. עיני התמקדו בעיניה הכחולות והגדולות מביטות מתוך תמונת פניה התמימות, חזרה אל תוך עיני, שואלות מתחננות לדעת אתה עדיין רוצה בי?
התמימות הזאת, הסיבה שאני איתה, תמיד מעוררת אותי וכך גם עכשיו.
אני מצביע על הריצפה שלידי.
היא מבינה מייד ויורדת על ברכיה, ידיה מחזיקות אחת את השניה מאחורה גבה הזקוף. אני מביט בחזה הזקור. פטמותיה בולטות דרך חולצתה העדינה, ועיניה משדרות הקלה ועם זאת התרגשות.
"את מוכנה, שפחה?" אני שואל והיא כתגובה מרימה את חצאיתה האדומה חושפת כוס מגולח למשעי, עליו כתוב בטוש שחור "השפחה של ג'וזף". חיוך עולה על שפתי, כשאני לוחש באוזנה "ילדה טובה". אני שולח יד מלטפת בחושניות, חודרת מעט אל תוכה. אני מרגיש את הרטיבות המלכלכת את אצבעותי. אני מביט בה מתנשמת בכבדות, משחררת אנחה קטנה כזאת של התרגשות.
אני מקרב את שפתי אל שפתיה ונושק לה, בולע אותה, נושך אותם, מחכה לזעקת השבר, ומיד אחרי מנחית את ידי בעוצמה על ישבנה המבהיק. אנחת שבר נוספת נשמעת ואף מעט תלונות על כאב. אני ממשש את ישבנה, כמרגוע לכאב ולוחש באוזנה "הפעם זה שווה את זה".
היא מרימה מבטה ורואה אותי קם אל עבר מגירת הצעצועים שלנו. מבטה הבוחן רואה שאני מחזיק בידי כיסוי עיניים שחור וקולר מתכתי, עם מנעול לב.
אני פוקד עליה להלביש את כיסוי העניים מיד, והיא נענית מעט חוששת. אני מורה לה לעמוד ומצמיד לצווארה הענוג את הקולר החדש שקניתי במיוחד לארוע זה. נועל אותו ושם את המפתח בידה. אני מוציא מכיסי שרשרת שבקצותיה מצבטים ומחבר אותה לקולר. באיטיות אני מצמיד המצבטים לפיטמותיה, מחכה לאנחה המוכרת....
ואז .... אני לראשונה בחיי יורד על בירכיי בפני השפחה שלי, מחזיק בידי טבעת יהלום. מורה לה להוריד את כיסוי העיניים, ושואל בהתרגשות "האם תנשאי לי לאישה?"